1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. פרשת השבוע

מדד העושר ומדד האושר | הרב מאיר אשר לוגאסי

"יש לי כל" או "יש לי רב"? האם העושר והאושר תלויים האחד בשני? ומה ניתן לעשות כדי לזכות בהם?

הרב מאיר אשר לוגאסי, י"ז כסלו תשפ"א 03/12/2020 23:28

הרב מאיר אשר לוגאסי הרב מאיר אשר לוגאסי צילום: באדיבות המצלם

בפרשתנו יעקב נפגש עם עשו לאחר שנים רבות של נתק, ומכין עצמו לקראת המעמד בדורון, תפילה ומלחמה.

ישנם שני פסוקים בפרשתנו שמהם נוכל לקבל אמות מידה נכונות כיצד לזכות באושר אמיתי ואולי גם בעושר.

"ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך" "ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני"   פרק ל"ג פסוקים ט'.י'

מפרשים רבים וביניהם רבינו שלמה אפרים בעל ה"כלי יקר" עומדים על שינוי הלשונות שבין דברי יעקב לדברי עשו, יעקב מגדיר את רכושו במילה 'כל', ואילו עשו מגדיר את רכושו במילה 'רב'. מה פשר השוני? עונה על כך ה"כלי יקר" וזה לשונו: "לפי שהרשעים אף על פי שיש להם כל כסף וזהב שבעולם, מכל מקום נראה להם שעדיין הם חסרים ויש להם רב אבל לא כל צרכם, לכך אמר עשו יש לי 'רב', אבל לא 'כל', כי עדיין חסרים המה, יש בידו מנה מתאוה למאתיים. והצדיקים בהפך זה, כי אפילו אם יש מעט בידם הם מסתפקים בו ושמחים בחלקם, ונראה כאילו יש להם 'כל'.

כידוע, אין דבר המעסיק את החברה האנושית העכשווית, יותר מאשר הרצון להתעשר. כל חיי האדם הינם מרוץ אחד גדול ורדיפה תמידית אחר דבר אחד ויחיד, כסף. גם אנשים המגדירים עצמם כיראי השם ומדקדקים במצוות, חפצים בעושר שיהיה מנת חלקם, לא בשביל להתרברב חלילה, אלא מטרה אחת להם, לזכות לחיי נוחיות ורווחה ללא טרדות ודאגה .

אך אין הדבר כן, שהרי כך שנינו בפרקי אבות (פרק ד' משנה א') "בן זומא אומר..... איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא."

בן זומא דורש מאיתנו לעצור לרגע ממרוץ העושר הגדול הממלא את כל חיינו, ומהמרדף התמידי אחר הממון, ומגדיר מחדש את הגדרת ה"עושר".

אנשים רבים יודו בכך, שחובת האדם באשר הוא להסתפק במועט, אבל עדיין יקשה בעיניהם האם ניתן להגדיר אדם זה כ'עשיר'? הלא עשיר הוא זה שיש לו, ולא זה שאין לו? זה שמחזיק באמתחתו חשבונות בנק מנופחים, ונכסים לרוב?

אולם לאחר העמקה בדברי בן זומא, נבין שיש לנו טעות בהגדרה של העושר.

עושר, אינו תלוי במה יש לאדם וכמה, אלא מה רמת סיפוקו במה שיש לו, והאם הוא חפץ במה שעדיין אין לו. עושר אינו מדד מספרי, אלא מדד הסיפוק מהקיים. אם נעצור אדם ונשאל אותו 'לשם מה לך להיות עשיר'? הוא יענה 'כדי שלא יחסר לי כלום', 'שכל דבר שאחשוק בו, אוכל להשיגו בנקל', אם כן יוצא, שכדי להיות עשיר, צריך האדם להרגיש מסופק במה שיש לו, את זאת לימדנו יעקב אבינו שאמר "יש לי כל".

אלא שלכאורה היה מתאים יותר שהתנא יאמר 'איזהו עשיר השמח במה שיש לו', או 'איזהו עשיר המסתפק במועט', מהו 'השמח בחלקו'? עונה על כך מורנו ה"חפץ חיים" שבן זומא נתן לנו את הפתרון לזכות לעושר, אם ישכיל האדם להבין, שלכל אדם יש בדיוק את חלקו המתאים לו, את הדירה, את הכסף, את הילדים והעבודה המתאימים לו, ולכל אדם התפקיד המיועד לו, וכל אחד מקבל את הכלים שהוא צריך למילוי תפקידו, לא ירגיש הוא בחסרון כל דבר אשר יחסר.

כך אמרו חכמינו (קהלת רבה ג,א): "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אם יש לו מנה רוצה מאתים ואם יש לו מאתים רוצה ארבע מאות". אלא שהדברים סותרים מיניה וביה שאם כאשר יש לו מאה רוצה הוא מאתים, יוצא אם כן שחצי תאוותו התמלאה, ומדוע אמרו שגם חצי תאוותו לא מתמלאת?

אלא שהאמת היא, שטבע האדם שאין הוא שמח בחלקו וממילא אינו מעריך את מה שיש לו,ורק רודף להשיג עוד ועוד, ומיד כאשר השיג הוא את מבוקשו ממהר הוא לרדיפה אחרת שעוד לא הגשים, ולא נותר לו פנאי להנות ממה שכבר השיג, וממילא מסתבר שגם חצי תאוותו לא התמלאה, שאין היא נחשבת בעניו לכלום.

עוד מסר חשוב מביא ה"כלי יקר" בדברי יעקב אבינו, שאמר לעשו "כי חנני אלוהים", ולימוד גדול יש ממילים אלו, גישתו של יעקב אל רכושו הוא כמתנה מאת השם, שהצדיקים לעולם לא תולים את כל מה שקבלו מאת השם כשכר על מעשיהם הטובים, אלא מתייחסים לכל מתנות השם כחסד וכחנינה, בשונה מהרשעים הבטוחים ברוב עושרם, ובטוחים שמגיע להם לקבל.

בנוסף, זו גישתו של יעקב אבינו בפרשתנו, טרם פגישתו עם עשו,  כאשר פונה הוא להשם בתפילה, ואומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". לדאבוננו אין אנו יודעים להעריך את מה שנתן לנו השם, ולפעמים הגישה שלנו לחלקנו ולרכושנו הוא כ'מובן מאליו', וגם כאשר אנו פונים בתפילה ובקשה לריבונו של עולם אנו מבקשים על החסר ולא עוצרים לרגע להתבונן על הקיים ולהבין שגם הוא לא מובטח לנו וגם עליו עלינו לבקש שלא יעלם חלילה.

רבי יעקב גלינסקי אשר היה מגדולי המגידים של הדור האחרון, עבר תלאות רבות עד הגיעו אל ארץ הקודש. ובדרשותיו שנשא בכל מקום שרק קראו לו לבא, היה מתאר כיצד החיים בעומק היאוש לא היו שווים כקליפת השום, אף אחד לא סבר שהוא יחיה ויזכה לצאת משערי המחנה, ובטח שלא העיז מישהו מבין האסירים לדמיין אפילו שיזכה להגיע לארץ הקודש ואף להקים משפחה ולזכות לילדים נכדים ונינים.....

ופעם אחת, בעיצומה של שמחה משפחתית לנכדו, נעמד רבי יעקב ותאר את אשר עבר עליו באותן שנים נוראות: "ישבנו ולמדנו בישיבת נובהרדוק שבביאליסטוק, לא עוללנו רע לאף בריה בעולם. אך הרשעים הקומוניסטים סברו אחרת, הם החליטו שאנו מהווים סכנת איום גדולה על העולם. וכך ללא משפט, העלו אותנו על רכבת לסיביר.

אחר נסיעה בתנאים נוראים ימים ארוכים, הגענו לסיביר. ואם לא די בקור העז המקפיא שחשנו בעצמותינו, נתבשרנו בפתח המחנה, כי על כולנו נגזרו עשרים וחמש שנות עבודת פרך בסיביר. ואם סבורים אתם שעבודת פרך משמעה פה-רך, טועים אתם! שם היתה עבודת פרך ב'פה קשה'.... מנהל המחנה הצביע לעבר שער המחנה ואמר "אתם רואים את הפתח הזה? הוא חד סטרי, מכאן לא היה אף אסיר שיצא חי".

באפלה נוראה כזו מה היו תקוותי? אילו מחשבות חלפו בי? לאוכל או להתחמם מעט לא היה שום סיכוי. למה יחלתי ושפכתי את צקון לחשי אז לקדוש ברוך הוא? 'ריבונו של עולם, פרוסת לחם ואם לא, אז לפחות קבר ישראל, שלא אמות בלי להקבר.....'

אם מישהו אז היה מספר לי שבעוד ששים וחמש שנים, אעמוד במעמד זה של בר מצוה של נכדי, כאשר נצבת בפני בעיה לא פשוטה, הזמינו אותי למסע חיזוק בחו"ל, ואין לי אפשרות לעשות זאת, כי בכל כמה ימים עלי להשתתף בשמחה אחרת של נכדי, פעם בר מצוה ופעם ארוסין, שבע ברכות או חתונה". הסיפור מספר "ומתוק האור".

כמה פעמים במשך חיי האדם נקלע הוא לקושי או למשבר מסוים, ובאותם רגעים מנסה הוא להיזכר מה היה כאשר הכל היה טוב, האם אז הוא היה באמת שמח? האם אז הוא לא התלונן? מסתבר שגם אז הוא התלונן, אבל על דברים הרבה פחות חשובים.... ורק כעת שצרות גדולות יותר פוקדות אותו, הוא מקבל מימד אמיתי על מנת להעריך את מה שהיה לו ונלקח ממנו.

אז במקום להעריך דבר רק בחסרונו, נתחיל להעריך אותו גם כשהוא קיים, ונזכור שמה שכבר קבלנו הוא הטוב ביותר עבורנו ולא שום דבר אחר, ומה שלא זכינו לקבל כנראה שאין הוא דבר שכדאי לקבל.

מרן מלכא רבנו הגדול הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו "ענף עץ אבות" מביא מעשה נפלא בעניין זה. "מעשה במלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין, וסביבו גן נפלא עצי פרי ושושנים ופרחים, וריח לו כלבנון וקבע בו שלט קטן, וחרט עליו "הארמון והגן האלה ינתנו במתנה על ידי המלך לאדם השמח בחלקו", עברו כמה בני אדם וראו את הארמון והשלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בודאי שלא בשבילי יהיה הארמון הזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד, שזכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג ומאושר בכל עניניו, וראה את השלט, ויאמר בליבו, הלא למי כל חמדת ישראל אם לא בשבילי, ויטול רשות ויכנס אל המלך, ויפנה אליו לאמר, הנה חנני השם ויש לי כל טוב,

ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים מוצא שפתיך תשמור ועשית, חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי, ויאמר לו המלך, שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן אשר סביבו, הלא די לך במה שיש לך, ולמה תחמוד אשר לרעך? מכאן מוסר השכל, שיסתפק האדם במה שיש לו, ויודה להשם יתברך עלכל אשר חננו, שיוכל לעבוד בו את השם בהשקט ובטח".

אז הנה לנו עצה לעושר ולאושר, לא לרצות יותר את מה שאין לנו, ולהעריך מאוד את מה שיש לנו, ובמקום שנרגיש בחסרונו של דבר חלילה, ורק אז נעריך את את מה שהיה, כדאי יותר להבין שאין דבר מכל מה שקבלנו שהוא עובדה קיימת שלא ניתנת לשינוי, וכל מה שיש יכול להילקח מאיתנו ברגע אחד חלילה, ומה שקבלנו, הוא לא שכר על מעשינו אלא מתנה.

זהו על קצה המזלג סוד האושר והעושר.

שבת שלום.

הרב מאיר אשר לוגאסי

אשדוד, כפר סבא.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;