1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. עיתונות ותקשורת

העיתונאית הוותיקה זעקה לעזרה: "פוטרתי בפתאומיות"

העיתונאית אמילי עמרוסי שפוטרה במפתיע מעיתון ישראל היום בו עבדה במשך שנים, מגוללת בפוסט שכתבה את רגע המשבר בו נודע לה על הפיטורין בדיוק כשעברה לדירה חדשה עם משכנתא ענקית | "השכר שלי נשאר קבוע כל השנים ולא קיבלתי העלאה במשכורת או בונוסים. הוא היה שכר טוב. אהבתי לעבוד שם, אהבתי את האנשים שעבדו איתי"

קובי ברקת, י"ד שבט תשפ"א 27/01/2021 17:17

"סגר על הצוואר שלי" פלאש 90 פלאש 90

מזה כחודש שהעיתונאית הוותיקה אמילי עמרוסי - בעלת הטורים בעיתון ישראל היום הפסיקה לכתוב. בפוסט שפרסמה היא מספרת כי פוטרה בפתאומיות ממקום העבודה וספרה על קשיים כלכליים שהיא חווה.

"יש סגר על הצוואר שלי", כתבה עמרוסי. "סגר על מעבר החמצן. חודש שאני נמנעת מלפרסם. במקום שבו לוחצים לי על הצוואר נהיה נמק. לא עובר שם דם ואוויר. אני תיכף נחנקת. לא יכולה יותר עם העמדת הפנים. "אחרי 12 שנים בעיתון ישראל היום אני יוצאת לדרך חדשה".

לא רוצה שום דרך חדשה. רוצה להמשיך לעשות את מה שאהבתי, והייתי טובה בו, וקיוויתי לעשות כל חיי. לכתוב לכם. לאן נעלמתי? העלימו אותי. מה שלומי? רע.

לפני חמישה שבועות פרסמתי בטור שלי בישראל היום את תיאור המאבק שלי להגיע לבית משלי כמפרנסת יחידה. אף פעם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות לטור! זה היה מפתיע, עטוף באהבה.

התרגשתם בשבילי כאילו אתם עצמכם נכנסתם לבית חדש. במשך השנים עקבתם אחר טלטלות חיי. הייתם איתי בערפילים, בחושך מוחלט, באור החתונה, במלחמות תת קרקעיות. ובסוף: הפי אנד! אל המנוחה ואל הנחלה! התגובות ששמחו איתי על הבית החדש כיסתה אותי בחמימות של שמיכת פליז.

גם אני קיוויתי שיעלה הרולר של הקרדיטים. לא דמיינתי שמיד תתחיל עונה חדשה בסדרת הדרמה 'אמילי' (שאלתם איך אני חיה עם החשיפה הגבוהה. שום חשיפה. מה שקיבלתם בטורים הוא חרך בעובי נייר עיתון. הפרקים הקשים באמת לא יצאו לאור השמש).

וכך כתבתי בטור ההוא, לפני חמישה שבועות: "ארבע שנים וחצי אנחנו גרים בדירה שכורה, קטנה מאוד וישנה מאוד. ארבע שנים וחצי מאז שנפרדתי מאבי ילדיי וצברתי קילומטראז' ריצה במנהרות חשוכות, עם ילדים קטנים על הידיים וחלום. ארבע שנים וחצי שאני מחזיקה חזק בציור. שיהיה לי ולילדים פינה משלנו.

"ציירתי חלום מדויק וסגרתי עליו באצבעות. והלכתי ממקום למקום, וחצבתי בארות במדבר, ושכנעתי את הבנק, והמצאתי סדנאות כתיבה, ולקחתי לבד משכנתא נוראית, שאותה אשלם עד שייצאו לי אניצים אפורים בסנטר, והלוואות מכל מקום אפשרי, ועכשיו על עמוד השדרה הרעוע שלי יש התחייבות לשלושים שנה ששותה לי את האוויר. אבל זהו, קם הדבר ונהיה".

חמישה ימים אחרי פרסום המילים האלה, בסיור האחרון עם הקבלן לפני מסירת הבית, כשהבית הקודם ארוז, קיבלתי טלפון מישראל היום. פיטורין.

לא קדמה לזה שום אזהרה, הקדמה, איתות. אמרתי לנציגת העיתון שדיברה איתי שאני לא יכולה להגיע לשימוע, אני תוך כדי מעבר דירה לבד, החשמל לא מחובר, בזק צריכים להגיע. לא הבנתי בכלל מה היא אומרת. תגובתה הייתה: "אם לא תגיעי, נקיים את השימוע בהיעדרך".

מה. מה.

המקום הזה היה העוגן הכלכלי שלי. רק בחודש מאי לקחתי משכנתא על בסיס השכר בעמדה מובילה בעיתון יציב. אתם יודעים כמה התאמצתי מעבר לזה, להגדיל את ההכנסות כעצמאית (סדנאות, הרצאות, ייעוץ) כדי לשרוד, כדי להביא משכורת של שני אנשים.

וחוץ מזה, ישראל היום היה הבית שלי.

11 שנים וחצי נתתי את לבי ונשמתי לעיתון – בטורים, כתבות, ראיונות ומאמרי דעה. שילמתי מחירים על כך שלא הייתי מהיפים והנכונים. הייתי מהעיתון המוקע, והוקעתי בעצמי. המחירים היו משוגעים ואין לי כוח לספר עליהם. פעמיים קיבלתי הצעה קונקרטית ונדיבה כלכלית לעבור למתחרים – ופעמיים סירבתי מטעמים אידיאולוגיים. כי בית לא עוזבים.

בשיחת הטלפון שבישרה על פיטוריי, וגם בשימוע, חזרו המעסיקים על כך שאני מקצועית, מוכשרת, ועבודתי ללא דופי. יכול להיות שזה ישעמם אתכם אבל זה חשוב לי. לעזאזל.

עשיתי הכל כמו שצריך. אני אחת הכותבות הנקראות ביותר בעיתון. יש לי קהל קבוע שהולך איתי.

לא הסתכסכתי עם איש (גם לא התחנפתי לאיש). תמיד הגשתי כתבות וטורים בזמן, כשהם עשויים לעילא ולא דורשים עריכה. מעולם לא החסרתי תגובה של גורם שצריך להיכלל. שמעתי רק שבחים ותודות מכל הגורמים. עורכים, עורכי משנה, מפיקים, מרואיינים. הייתי נאמנה למקום הזה. בכל במה הוצגתי כעיתונאית 'ישראל היום'. בפאנלים ובשוחות נלחמתי על שמו הטוב כמקום שמייצר עיתונות טובה.

מעולם לא סירבתי להכין כתבה. אף אחד ממרואייניי או גורמים שכתבתי אודותיהם לא איים בתביעה או הביע חוסר נחת. נשלחתי לכל מקום ובכל שעה. עם תינוקות בבית, בהתראה קצרה, מהרגע להרגע. פרסמתי כתבות בנושאים קשים ורגישים. הנפש שלי, שהלכה עם המרואיינים שלי עד הקישקע, הפכה למסננת מלאת חורים.

הטורים שזכו לקהל מגוון, נאמן, רחב, הגיעו לנתוני חשיפה מרשימים (אגב, בלי קידום בדיגיטל מצד מערכת העיתון, אלא באופן אורגני). השכר שלי נשאר קבוע כל השנים ולא קיבלתי העלאה במשכורת או בונוסים. הוא היה שכר טוב. אהבתי לעבוד שם, אהבתי את האנשים שעבדו איתי.

ב-2009, כשהתחלתי לעבוד בעיתון, שלחתי מיילים (אז היו מיילים) לחברים וכתבתי שהצטרפתי ל'משפחת ישראל היום'. היה זה אורי אורבך ז"ל שהעיר לי שעיתון הוא לא משפחה. לא דמיינתי שיעיפו אותי ככה. לא היה שום סימן מקדים. הייתי האישה היחידה בעלת טור במוסף, ולא האישה הראשונה שמפוטרת בזמן האחרון. ספרו לי עוד על מצבן הרע של נשים בתקופת הקורונה.

הדבר האחרון שעשו בבית החדש היה לתלות את הנברשת בפינת אוכל. היא ממש יפה. ברגע שמוהנד, החשמלאי הערבי המתוק, תלה אותה – הרגשתי פחד.

הרגשתי שהיא עושה עין הרע בעולם, מושכת תשומת לב, שהיא יפה מדי, שהיא תזיק לי. מוהנד ראה אותי מפחדת ואמר לי 'תגידי משאללה' (משאללה – הכל מהאל, הכל רצונו). ככה אמרתי. זה היה יום לפני הטלפון ההוא והתקרה שנפלה לי על הראש. שמעתי על משפחה שבה האבא נהרג אחרי שנכנסו לבית חדש. אולי ניצלתי מגזירה קשה יותר.

הכל משמים, אני יודעת. אני רק לא מחזיקה מעמד כרגע. עם החרדה. חוסר הוודאות. כל הקלפים אצל בורא עולם, צמוד לחזה. ועל הקלף שהוא מחזיק עכשיו ושומר אצלו קרוב לחזה, מצוירת אישה בת 42 שלא מגיע לה להתרסק.

לפטר אמא לארבעה ילדים קטנים שהיא מפרנסת יחידה, בלי צידוק משמעותי, זה לא מוסרי. לפטר אמא שהיא מפרנסת יחידה, חמישה ימים אחרי שכתבה על כניסה לבית חדש ועל הדאגות הכלכליות שנלוות לכך – זה אכזרי. או שהמעסיקים שלי (בניגוד אליכם) פשוט לא קראו את הטורים שלי.

ההודעה על השימוע התקבלה ביום מסירת הבית; השימוע התנהל ביום מעבר הדירה, כשנציגים של חברת חשמל ובזק נמצאים בבית שלי, עם הילדים, בלעדיי; וההודעה הסופית על פיטורין – ברגע קביעת המזוזה. והרי רגעים כאלה הם החומרים שמהם עשויים טורים אישיים.

הפיטורין נכנסו לתוקף באותו רגע. מעכשיו לעכשיו. בלי כמה חודשים קדימה. ההתנהלות הייתה כמו מול עובד שסרח, שבגד במערכת. בחיי הילדים שלי שלא עשיתי כלום. חסמו לי את תיבת המייל שבה אני מתכתבת אתכם, הקוראים. לא אישרו לי טור פרידה. אחרי מחאות מצדי על כך שלא מקובל בעיתונות לא לאפשר טור פרידה, אישרו לי טור בתנאי שלא ישולם עליו שכר. ובוודאי שהיה נתון לעריכה בלעדית שלהם. אז אני כותבת לכם כאן את הטור האחרון.

הגעתי לשימוע – אין לי מושג איך לא עשיתי תאונה בדרך לתל אביב – כשאני מאמינה שיקשיבו לי. ישבתי שם עם גליל טישו שהלך ונגמר. רועדת פיזית. אחרי שלושה ימים ללא שינה וללא אוכל. בכיתי את הנשמה שלי. התחננתי. סיפרתי איך אני מאכילה ילדים לבד. ללא מזונות מאבא שלהם (משמורת משותפת...). וללא שותפות כלכלית עם בעלי בנישואין השניים, המתגורר בנפרד ממני בעיר אחרת, ומגדל את חמשת ילדיו בביתו. הצעתי לשלוח להם כל מסמך שמעיד על מצבי.

אל תעשו לי את זה, התחננתי, ממש התחננתי. הזכרתי את ילדיי בשמותיהם. סיפרתי על החלום להגיע לבית. שכל הלב שלי עשוי ממנו כבר כמה שנים.

בשנים בדירה השכורה והמעופשת הילדים לא הזמינו אף חבר הביתה. הם התביישו. גם אני התביישתי בשבילם. גרנו בדירת מסדרון צרה, חדר בתוך חדר בלי חלון, עובש על הקירות, תקרה מתקלפת. ונאחזתי בחלום.
הצלחתי. הגעתי לבית. הוא ממש יפה. הילדים היו שותפים שמחים ובחרו איתי את הריצוף. את גובה השקע ליד המיטה שלהם. בשבת הראשונה בבית הם היו מאושרים וכמעט נגעו בתקרה מראש אושר. בשבת הראשונה בבית אני התהלכתי כמו זומבי עם לחיים רטובות וקושי לנשום.

אני לא יכולה לאבד את הבית הזה. אני לא יכולה לאבד אותו. גרנו בבית גדול בטלמון, החיים שלנו התרסקו, עברתי עם הילדים שנים נוראיות, והנה – "חזרנו", אנחנו שוב בבית רחב ומואר. אני לא יכולה לרסק לילדים שוב את המקום בעולם. ואין לי מושג מה אני עושה בחודש הבא, איך משלמת משכנתא גדולה שהתחייבתי לה על בסיס הכנסה קבועה. מה שאני מביאה הביתה בעשר אצבעות זה מה שיש. כל החסכונות שלי נפתחו לטובת הבית, לקחתי הלוואות מכל גורם אפשרי.

אני נמעכת חזק מהשם. הוא מחזיק אותי ביד שלו וסוגר וסוגר. אני בלי אוויר. לוחצת חזק על העיניים עד שמפסיקה לראות שחור ורואה כתמים אדומים ירוקים. מחזיקה את הלב ביד. הדם לא עובר בעורק בצוואר. הוא נתקע שם באמצע. כל כמה דקות יש צמרמורת מהראש עד הרגליים. אני חייבת להתיישב ושוב מחזיקה את הלב ביד.

השילוב בין משבר הקורונה ומשבר עולם העיתונות המודפסת הוא גרזן. מה אני עושה מחר. לא זכאית לדמי אבטלה כי אני ממשיכה להתפרנס כעצמאית (ברדיו). לא יכולה לשלם את החובות שלי בלי עבודה קבועה. (גם אם לא הייתי מפוטרת הייתי עכשיו במירוץ למצוא פתרונות, להרחיב את הפרנסה, להושיט יד למעלה ולקטוף תפוח מהעץ. אבל עכשיו גם האדמה שעליה עמדתי, נפערה).

העילה הרשמית שנמסרה היא "צורך ברענון". אני יודעת שהפיטורין לא קשורים לבעיה מקצועית או שיקולים מערכתיים: הובעה באוזניי בשימוע שביעות רצון מלאה מתפקודי; וגם: העורכים שלי לא ידעו שפוטרתי, הם שמעו את זה ממני. אין קשר גם לפטירתו של הבעלים שלדון אדלסון ז"ל: פוטרתי שבועיים לפני שהלך לעולמו.

ככל הנראה הפסקת העבודה גם לא קשורה לקיצוצים/ התייעלות. הצעתי שיקצצו במשכורתי, או שייתנו לי לעשות עבודה של שני אנשים. אמרתי לעורך הראשי: תן לי לשבת פה בלילות, לערוך טקסטים בדסק, תהפוך אותי לכתבת שטח. אערוך מוספים. מה שצריך. אני מוכשרת וחרוצה וזריזה. אעשה הכל. למדתי מהשנים האלה שאני יכולה לישון חמש שעות בלילה כדי לעבוד קשה; אז אשן ארבע שעות בלילה.

התחננתי. העיניים שלי היו כמו ברז כיבוי אש. תוריד לי בשכר. תעמיס עליי עבודה של שתי משרות. רק אל תשלח אותי הביתה.

הרבה אנשים מפוטרים. זו דרך העולם. בקורונה זה פגע כמו הוריקן. גם בסביבתי הקרובה פוטרו. אבל למה עכשיו, אלוהים הטוב, למה. העיתוי כמו בסרט.

רציתי כל כך להגיע. להיות ברגע אחד שאפשר לאחוז בו ולהגיד שהגעתי. להדליק נרות שבת בבית שחלמתי. להרגיש שלווה לשנייה אחת.

מדי הקרב עוד עליי. יצאתי ממלחמה קשה. מול הגרוש שלי (מלחמה שעוד לא הסתיימה). מול הבנקים. העירייה. החיבור לביוב. חברת חשמל. כל כך רציתי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לשנייה אחת להרגיש שלמה. עוד לא הורדתי את האפוד מהלחימה בשיפוץ הזה מול נותני שירות שקרנים, בעלי מקצוע סחטנים, טירוף של לחץ. עוד לא שטפתי את הרצפה של הבית פעם אחת. עוד לא הגעתי.

וזהו. נזרקתי מהגלגל. בין השימוע להודעת הפיטורין איבדתי את מירי צחי. חברה טובה, צלמת עיתונות בעלת לב ענק, שהסרטן גמר. מתלולית העפר של מירי שלחתי הודעה לעיתון שאני מבקשת לכתוב עליה. סירבו. נתנו למישהו אחר לכתוב. התהפכתי על משכבי, צועקת את הבכי שלי דרך המצח והריאות.

לאורך השנים פרשתי בפניכם את החיים שלי בכנות, בהשתתפות. הרגשתי כאילו אני מתכתבת עם חברים. מגיע לכם לשמוע גם את הפרק הזה.

סרט האנימציה 'גיבור על כולם' נפתח מנקודת המבט של כדור בייסבול שמועף לאוויר בחבטה עזה. הוא מתגלגל באוויר, מת מפחד, לא יודע איפה ינחת, האם יהיה שלם בנחיתתו, מה יהיה גורלו. אני בתוך הגלגול הזה באוויר. חטפתי חבטה עצומה. אני מתפללת שאנחת במקום הנכון לי.

אני מצטערת על הפסקת הקשר איתכם. כתבתי אליכם. מדי שבוע. קראתי את התגובות שלכם (גם אם לא תמיד הגבתי). לא הייתי עוזבת אתכם ככה. לא בחרתי בזה. אני אוהבת אתכם מאוד. מודה לכם על הקריאה. עכשיו ואז".





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. וואי כואב הלב הלוואי שהיה לי איך לעזור לך אני פשוט בוכה  (ל”ת)

    יוסי

  2. תמכור את הבית הגדול .תגור בבית בלי משכנתא ככ גדולה ותעבוד בלכתוב כמה המזרוחניקים נהדרים  (ל”ת)

    מסכנה

  3. לאמילי....  

    עובדת עצמאית

  4. אל דאגה את טובה ומקצועית  

    איציק

  5. עצוב לי בשבילך את אדם טוב.  (ל”ת)


  6. אמילי  

    חיים

  7. קומי ועשי מעשה  

    שאלתיאל

;