1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

בין ניצחון להכרעה, בין אחריות להאשמה // פרשנות

היריב הפוליטי תמיד ימתין לך בפינה. הוא יעמוד כל היום במרפסת של סימטת 'אין לך אדם שאין לו שעה'.  ויום אחד – ולעולם לא ניתן לדעת מתי אותו היום – השעה גובה את מחירה, על השעה ומחירה, הגבייה והגובים בשורות הבאות | מ. כרמלי בטור פרשנות 

מ. כרמלי, י"א אייר תשפ"א 23/04/2021 08:38

דיווחים פוליטיים מליאת הכנסת מליאת הכנסת צילום: דוברות הכנסת

חלק מכללי המשחק בפוליטיקה הם כאלו, שהיותך שחקן שחמט מעולה, או אחד שיודע לגלה גמישות מחשבתית ויצירתית, כוח רצון, התמדה, גישור על הפערים, למשוך בחוטים, לסגור קצוות, אינם ערובה להצלחתך.

 מדד הפוליטיקאים אינו מייחס חשיבות לתכונות הנפש. המדד מתייחס לשורה התחתונה: הצלחת, או לא. הגעת ליעד, או שעליך לחשב מסלול מחדש. אך פוליטיקאי מחושב לעולם אינו מזלזל ביריב פוליטי, גם לא כזה שנחשב לזוטר או חסר יכולת, המשותף לכל הפוליטיקאים זו העובדה שככל שהם מטפסים מעלה, הם מגלים את מגבלות הכוח.

אין פוליטיקאי שלא פגש במגבלת הכוח שלעיתים מתרחשת  כתאונה עוצמתית, עד כדי הגדרה של קריסה מוחלטת. אימפריות לעולם אינן מאבדות מכוחן. הן קורסות, באחת. מרום מעלתם הם לא השכילו לקלוט את הכוח השקט שצובר היריב. וכשפוליטיקאי או ממשלה מתנתקים ממציאות, אין כל סיבה לחפש היגיון במהלכים. אין כל ערך מוסף בלנסות לחשוב "מה הוא חושב". הוא לא חושב. לא בגלל שהוא חסר חשיבה. אלא כי בעוד שמהחבורים למציאות חושבים על מהלכים התואמים את המציאות. המנותק מהמציאות יכול לחשוב על כל מהלך משום שאינו רואה את הצורך להסתנכרן עם המציאות.

כיפופי ידיים בפוליטיקה הם חלק מכללי המשחק. האפשרות לנצח את היריב קיימת בכל הרמות. מהקלפי ועד לגבור עליו באמצעים שונים. פוליטיקאי עם תדמית של 'פוליטיקאי חזק' אינו מוטרד לרוב מיריביו. אך יש הבדל עצום  בין להתגבר על אויב פוליטי  לבין להכריע את היריב הפוליטי.

היריב הפוליטי תמיד ימתין לך בפינה. הוא יעמוד כל היום במרפסת של סימטת 'אין לך אדם שאין לו שעה'.  ויום אחד – ולעולם לא ניתן לדעת מתי אותו היום – השעה גובה את מחירה, על השעה ומחירה, הגבייה והגובים בשורות הבאות.

מחיר הפופולריות:

כדי להצליח בפוליטיקה אתה צריך בראש ובראשונה לזכות במזל. להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. הקשר בין התמיכה הציבורית למעמדך האמיתי הוא לא פעם קלוש. במקרים רבים דווקא פופולריות של פוליטיקאי מקימה עליו מתחרים שעושים הכל כדי לגמדו ולהרחיקו.

אפשר להגדיר את הפוליטיקה כמשחק אכזרי. יהיו שיאמרו אגואיסטי. ויהיו שיאמרו: אלו כללי המשחק. הם מוכרים. פה ושם הפוליטיקאים מצליחים להפתיע את עצמם. אך ברמת המקרו, כללי המשחק ידועים ומי שרוצה לשחק מוזמן.

חלק מכללי המשחק בפוליטיקה הם כאלו, שהיותך שחקן שחמט מעולה, או כזה היודע לגלה גמישות מחשבתית ויצירתית, כוח רצון, התמדה, יכולת לגשר על הפערים, למשוך בחוטים, לסגור קצוות, אובססיה להצליח – כל אלו ועוד אינם ערובה להצלחתך. מדד הפוליטיקאים אינו מייחס חשיבות לתכונות הנפש. המדד מתייחס לשורה התחתונה: הצלחת, או לא. הגעת ליעד, או שעליך לחשב מסלול מחדש.

כישוריו ואו תכונותיו של הפוליטיקאי מהוות אפשרות לנסות לצפות מהלכים הנרקמים במחשכים ובעיקר מאותות ליריב על הסכנה האורבת לו. האבסורד הוא שלעיתים דווקא תכונות ויכולות מרשימות גורמות לקואליציות מוזרות של היריבים הפחות מוצלחים.

כשהחולשה מהווה עוצמה:

פוליטיקאי מחושב לעולם אינו מזלזל ביריב פוליטי, גם לא כזה שנחשב לזוטר או חסר יכולת. פעמים שדווקא חולשת האדם הופכת לעוצמתו. בפוליטיקה יש לפעמים להלך על חבל דק על סף תהום. מהלכים שהם או צל"ש או טר"ש. פוליטיקאי חכם חושב תריסר פעם לפני שנכנס להרפתקאה פוליטית. פוליטיקאי טיפש הוא פרטנר מצוין למהלכים שכאלו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהטיפש אינו מסוגל לשקלל את כמות המכשולים שנצבים בדרך. משכך, ההחלטה קלה לו יותר. החכם רואה לנגד עיניו עוד ועוד מכשולים.

המשותף לכל הפוליטיקאים זו העובדה שככל שהם מטפסים מעלה, הם מגלים את מגבלות הכוח. אין פוליטיקאי שלא פגש במגבלת הכוח. ברוב מוחלט של הפעמים הפגישה עם מגבלה זו אינה מוגדרת כפגישה, אלא כתאונה. לא אחת תאונה עוצמתית, עד כדי הגדרה של קריסה מוחלטת.

אימפריות לעולם אינן מאבדות מכוחן. הן קורסות. באחת. מרום מעלתם הם לא השכילו לקלוט את הכוח השקט שצובר היריב. את העוצמה המבעבעת. הם משייטים להם בעולמות משלהם. השלטון והשררה מסנוורים את עיניהם, מלככי פינכה אומרים להם את שהם רוצים לשמוע והניתוק מהמציאות הוא ענין של זמן. וכשפוליטיקאי או ממשלה מתנתקים ממציאות, מהוויה האמיתית של החיים, אין כל סיבה לחפש היגיון במהלכים. אין כל ערך מוסף בלנסות לחשוב "מה הוא חושב". הוא לא. הוא לא חושב. לא בגלל שהוא חסר חשיבה. אלא כי בעוד שמהחבורים למציאות חושבים על מהלכים התואמים את המציאות. המנותק מהמציאות יכול לחשוב על כל מהלך משום שאינו רואה את הצורך להסתנכרן עם המציאות. יש שלב שבו לפעמים ממשלים ואו פוליטיקאים משוכנעים שהם המציאות. ומשאנחנו המציאות, הרי כל מהלך שלנו הוא המהלך המבריק.

כשאתה פוגש פוליטיקאי או אדם שאינו מחובר למציאות של החיים, השאלה עם הוא עושה טעות קטנה או טעות ענקית, אינה רלוונטית. אין טעם לנסבות להעמיד אותו על טעותו. ולא, לא בהכרח שאותו פוליטיקאי הוא עקשן. ממש לא. אולי לך הוא נדמה כעקשן. אך הסיבה האמיתית שהוא אינו מחובר למציאות. לכן אין כל ערך בהיגיון. לכן כשאתה בא להעמיד אותו על טעותו – גם אם מתוך רצון טוב – הוא רואה בך חסר בינה או אינטרסנט המשרת אינטרסים אחרים ומנצל את הגישה אליו. אם ירצה להטות איתך חסד, הוא פשוט ייחס לך שיחה בשפה סינית. הוא באמת אינו מבין.

הניתוק מהמציאות:

היכולת לשנות את דעתו של פוליטיקאי כזה חסרת סיכוי, אלא אם כן חיברת אותו חזרה למציאות. אך פוליטיקאי שניתן לחבר אותו חזרה למציאות אינו מגיע לרמה כה הזויה של טעויות. משלב מסוים שבו הוא רואה את עצמו כמציאות אין טעם לדבר איתו ואליו. אך כאן הסכנה הגדולה שלו. כי ככל שהניתוק גדול יותר, המציאות תתנגש בו בעוצמה רבה יותר ואז הקריסה מהירה משניתן לשער.

פוליטיקאי חכם מזכיר לעצמו כל בוקר את מגבלות הכוח. ומגבלות הכוח באות לידי ביטוי בכל ממשק. לכל שר יש מגבלות כוח מול מגיש התה במשרד. מול נהג. מול עוזר. שלא לדבר מול פקידים בדרג גבוה. העובדה שהמורא מהשר אינו מאפשר להם לענות, מטעה. אבל המגבלה קיימת.

כיפופי ידיים בפוליטיקה הם חלק מכללי המשחק. האפשרות לנצח את היריב קיימת בכל הרמות. מהקלפי ועד לגבור עליו באמצעים שונים. פוליטיקאי עם תדמית של 'פוליטיקאי חזק' אינו מוטרד לרוב מיריביו. 'ההוא לא יעז לריב איתי. הוא יודע שאני חזק ממנו במוסדות המפלגה פי מאה' – וכן על זה הדרך באופנים רבים. אך יש הבדל גדול מאוד בין להתגבר על אויב פוליטי (והדבר נכון בכל סכסוך ומריבה) לבין להכריע את היריב הפוליטי. לגבור עליו זו חוכמה קטנה ולהכריע אותו בלתי אפשרי. היריב הפוליטי תמיד ימתין לך בפינה. הוא יעמוד כל היום במרפסת של סימטת 'אין לך אדם שאין לו שעה'.  ויום אחד – ולעולם לא ניתן לדעת מתי אותו היום – השעה גובה את מחירה.

הכרעה אפשרית רק אם הצלחת לשכנע את היריב שלך שלמעשה הוא טעה ואתה הצודק. רק כשיריב שלך מודה לך שאתה הצודק השגת הכרעה. וחשוב להדגיש: לא הכרעת את הריב. הכרעת את המערכה. לא ניתן להכריע יריב. ניתן להכריע מריבה. איך? בכך שהיריב הבין שהוא שגה. כשהריב מבין שהוא שגה ומודה לשיטתך ואו דעתך אין כאן יותר שני צדדים. נותרה רק העמדה שלך ולכן אתה נשאר בעמדת ההובלה.

בין נפש עייפה לנפש מושפלת:

פוליטיקאי שמוכן ללמוד, שצופה פני עתיד אך לומד מהעבר יגלה שהגבלה כוח האדם טבועה בבסיס הבריאה. שאתה יכול לנסות להיות חסר גבולות אבל לעולם לא תוכל לדלג על כל גבול. יש גבול שאותו לא חוצים. הגבול יכול לזוז. להשתנות. ללבוש צורות ואופנים שונים, אך הוא קיים. כך ברא הבורא יתברך את בריותיו.

ההקדמה הנ"ל (שניתן להרחיב עליה כהנה והכנה) נחוצה להבנת המהלכים הנרקמים במקביל בפוליטיקה הקלוקלת דהיום. המשותף לכל המהלכים הנוגדים בכל הגושים זה אנשים שהשתזפו במרפסת הצופה פינת "אין לך אדם שאין לו שעה". לרוב השמש צרבה לא רק את עורם אלא עמוק עמוק בבשרם. הניסיון לחשוב שקצת חנופה בדמות מים קרים על נפש עייפה תועיל להם, מצביעה על חוסר אינטליגנציה רגשית. כי נפש עייפה תתרענן ממים קרים. נפש מוצפת, כועסת, מלאת טינה, מושפלת תגמע את המים ותמשיך בשלה. היא תמשיך גביית החוב. אלו החיים.

כל פוליטיקאי חסר פרופורציות נפגש במגבלות הכוח. כל ניצחון שלו הוא נקודתי ומסוכן לעתידו. כי הרושם שנוצר אצלו הוא כי הוא כמעט 'כל יכול'. אבל הוא לא. יום אחד החשבון מוגש. וכשמדפיסים חשבון, המדפסת לא שואלת למי החשבון? היא מדפיסה אותו. מגיש החשבון יכול לעשות הנחה לאדם נשוא פנים. בדרך כלל ההנחה היא עד 15-20 אחוז. אבל החשבון נשאר חשבון.

לפעמים, כאשר יש לך מספיק כדי לשלם את החשבון, יש לך די והותר חסכונות כדי שהחשבון לא יציק לך בכיס – אתה לא מייחס לו חשיבות. הוגש? שולם, המשכנו הלאה. בדרך כלל, רוב האנשים מביטים על חשבון / חשבונית באופן יחסי. למעשה – בחיי חברה, ספק אם ניתן להביט על כל אחרת משום שהיוקר נקבע לפי הערך והערך לפי הביקוש והביקוש לפי הצורך או דמיון של צורך וזהו גלגל שקשה לעצור אותו. אך כל אדם נתקל פעם בחשבונית שפתאום מחייבת את תשומת ליבו: רגע, רגע מה קורה כאן? מה זה המחיר הזה? או אז הוא מבקש מהנהלת חשבונות את כל החשבוניות של אותו ספק שנים אחורנית ומגלה כי לו היה מקדיש חמש דקות נוספות הוא היה מוצא את החריגה כבר בחשבונית הראשונה. אך היות והחריגה התה שולית יחסית והחסכונות היו רבים – הוא לא ראה לנכון לעסוק בכך. אך צומת דרכים מסוימת חייבה אותו לבצע 'הרמת מסך' כפי שמגדירים זאת בעגה העסקית.

כשהחשבונית מוגשת:

הדבר השנוא ביותר על פוליטיקאים אלו חשבוניות. גם לא במסעדה. ככל שהם רואים בעצמם מציאות קיימת ומתחייבת הרי שבראש שלהם המסעדן צריך לשלם להם על כך שהם בחרו לאכול אצלו ובכך לתרום להאדרת המותג. בפרץ של נדיבות הם מוכנים להצטלם למזכרת.

כמו בחיי היום יום, כך בחיים הפוליטיים. אדם המנותק מהמציאות תמיד יאשים את היריב בעוול שהוא עשה לו. הוא לעולם לא יעלה בדעתו שהוא האשם. מלא או חלקית. האבסורד הוא עוד יותר גדול, היות ואני המציאות אז כל חשבון נפש מחייב את הבנת היריב שהוא הפוגע ואני נפגעתי ועליו לרצות אותי. לא ההיפך. שאני אפצה אותו? על מה? אפשר לחשוב, אני בכלל המצאתי אותו.

ככל שמאגר החסכונות של הפוליטיקאי – כלומר האפשרויות שלו רבות יותר, כך הוא פחות משית את ליבו לאלו שנזנחו ואו נרמסו במעלה הדרך. הוא אינו משית את ליבו משום שהוא פונה לארגז הכלים שלו – כלומר ליועצים – ומיד מוצא תחליף. לא פלוני אז אלמוני, לא אלמוני אז המפלגה ההיא. לא ההיא אז הדומה לה. אין אפשרות? אז נפרק מפלגה רביעית באישון ליל.

ולכן כשפוליטיקאי מפר התחייבות בחירות בנוסח 'קראו את שפתי' או 'גלחו את שפמי', אפשר ללעוג לו באולפנים, ולהביך אותו בשאלות, לגרום לו לספק הסברים ותירוצים, אבל בתת המודע של אותו פוליטיקאי ההסבר ברור: אתם חושבים שיש מציאות שאני אמור להתאים את עצמי לחוקיה וכללי המשחק המקובלים בה. אבל היות ואני המציאות, אז המציאות השתנתה. וזה סוד עומק הטיעון 'לנוכח האתגרים'. היתה מציאות של לפני הבחירות. הלכתם לקלפי. אתם חושבים שבקלפי קבעתם מציאות, אבל טעיתם. אני קובע מציאות. וככל שהמספרים בקלפי לא תאמו את המציאות שאני מכתיב, אמצא כל דרך להתאים את הוויה למציאות שלי. השאלות שלכם מה התרחש בין לבין לא מטרידות אותי. זה לא שהן לא מטרידות אותי, הן טעות ביסודה. כי אני המציאות. אז לא הבנתי מה הניסיון להקיש בין שמש שזורחת בבוקר לאור ירח. כשהבטחתי שמש היה יום כשאני פועל אחרת זה בגלל שאני בחשכת ליל. וכך נע לו הפוליטיקאי בין חטא היוהרה להיבריס מוחלט.

טירוף המערכות הללו גורם לכך שבישראל לא מצליחים להקים ממשלה. אילו הנורות היו נדלקות בזמן, מישהו היה מנסה לשים לב לחשבוניות הקטנות שהוגשו במהלך השנים. עוד התפטרות ועוד התפטרות ועוד התפטרות, ועוד התפלגות, ועוד התפלגות. תמיד ניתן לומר 'זו מפלגת אוירה'. לכל מהלך ניתן למצוא טיעון ולרוב גם כזה שישמע מלומד.

לו הנורות היו מהבהבות בזמן, מישהו אחראי היה מבקש לעשות סולחה אמתית בין נתניהו לבנט. ודווקא לא בשעת כעס או מריבה. למצוא הזדמנות ועיתוי. כך עם ליברמן וכך עם סער. המחובר למציאות תמיד יודע שיום אחד משלמים. יום אחד לא ניתן לחמוק מחשבוניות. וככל שאתה מפגר בתשלומים רבים יותר כך ההתמודדות תהיה קשה יותר עד בלתי אפשרית.

כגודל הציפייה עומק האכזבה:

לעמוד ולהאשים השכם והערב את האחר זה ניתוק ממציאות. ההגדרה המצומצמת יותר היא 'קטנוניות'. אך למעשה קטנוניות היא תוצאה. תוצאה של ניתוק מהמציאות. תינוק מנותק מהמציאות. הוא יכול לשבות לב, הוא מיוחד, משמח, אבל מנותק מהמציאות. אינך מצפה ממנו לחשבון נפש. עוד לא נמצאה האמא שהתלוננה על התינוק שבכה בארבע בבוקר שהוא רעב וכינתה אותו רע או אגואיסט בטיעון שבמשך חודש מאז שנולדת אני נותנת לך כל שלש שעות אוכל כמו שעון שוויצרי, אז היום אני עייפה, אז אתה לא יכול להתחשב? לא. אין טיעון כזה. משום שתינוק מנותק ממציאות.

הטרגדיה מתחילה לצוף כאשר הילד גדל והפלא נעלם. כאשר אתה אדם מבוגר ובמקום להתנהג באחריות, אתה עושה ככל העולה בדעתך. ככל שכך הם פני הדברים הרי שבראיה צרה של המהלך זו 'קטנוניות'. בפרספקטיבה רחבה זה 'ניתוק ממציאות'. כי אחריות לא מטילים. אחריות אתה נוטל על עצמך. פוליטיקאי שמכנס מסיבת עיתונאים ומטיל את האחריות על יריבו הוא יכול להיות פוליטיקאי משופשף אבל אינו יכול להיחשב למנהיג. כי מנהיגות זו אחריות. ואחריות אתה מטיל על עצמך. אחריות אינה האשמה. אתה יכול להאשים את הזולת, אבל האחריות שלך. פוליטיקאי מחובר יודע שהוא אחראי לשגיאות של הפוליטיקאי היריב שלו.

בחיבור למציאות הנוכחית בזירה הפוליטית: העובדה שרבים מאוד חפצים בממשלת ימין אינה יכולה להפוך אחרים לאשמים. נכון, ככלי המשחק זה להטיל רפש פוליטי זה על זה. השאלה הגדולה היתה מדוע לא גרפו את המים העכורים טרם ששהו זמן כה ממשוך עד שגובלו לבוץ טובעני.

בין מדתיות לחוסר פרופורציות:

אפשר להאשים את בנט בחוסר פרופורציות. והוא אכן חסר פרופורציות. השאלה מה מידת תרומת האחרים לחוסר הפרופורציות שלו. משום שכאשר במריבה אין מדתיות, אין מקום לדרוש פרופורציות. כאשר אתה רומס יריב פוליטי כי אתה חושב רק על עצמך, אין זה מההגינות והיושר לדרוש תגובה פרופורציונלית.

ולא, אין כאן הצדקה לחוסר פרופורציה של שום פוליטיקאי. יש כאן אך ורק המחשת הדברים ודרכי הפעולה. אין ספק שלו נתניהו היה מוצא עשר שעות בעשור האחרון להניח את הכל מאחור וליישר את ההדורים עם בנט הוא לא היה ניצב בפני כל בעיה. אך לא רק שהוא לא מצא זמן, הוא לא נתן לו דריסת רגל במעון ראש הממשלה גם בהיותו שר הביטחון. וכאילו לא די בכך, הוא עוד מציע לו את הבית לסוף שבוע משום שהוא מזהה את האובססיה שלו להיות ראש ממשלה.

מלבד שההצעה אינה חכמה, היא גם מלמדת על היחס של ראש הממשלה למעון ראש הממשלה. המעון שלו והיות והוא שלו הוא יכול להציע אותו למישהו אחר. השלב הבא יהיה הגרלה לסוף שבוע במעון ראש הממשלה לכל מי שתחייב פומבית להצביע לליכוד. מעון ראש הממשלה אינו כמו חברון. זה לא לעד ולנצח נצחים. זה לא של פלוני או אלמוני. זה מעון של ראש ממשלה ויהיה שמו אשר יהיה. וכמישהו המשמש בתפקיד ראש ממשלה סוחר במעון שאינו שלו אז זה אחד מהסימנים המובהקים לניתוק מהוויה האמיתית של החיים.

הדברים נכונים לגבי בנט ונכונים לגבי סער. ולא רק כלפיהם אלא גם כלפי סמוטריץ'. להתגולל על סמוטריץ' רק כי הוא אומר את אותם דברים שכולם אמרו לפני שנה – זו צביעות. במקום להכשיר תומכי טרור, אפשר היה להכשיר או לשפץ קצת את המידות ולעשות סולחה עם כמה פוליטיקאים טרם שביקשו להוכיח את יכולותיהם באופן עצמאי.

קשה מאוד להפתיע ראש ממשלה עם ניסיון כה עשיר כשל נתניהו. אבל גם נתניהו לא האמין למשמע אוזניו שעה שבנט אמר לו השבוע: אתה רוצה תמיכה בחוק בחירה ישירה, אין בעיה. אני רוצה הסכם על רוטציה. מראש. זאת תמורת תמיכתי בחוק שהרי לכל ברור שאתה תהיה ראש ממשלה.

דומני כי מרוב ההלם נתניהו לא טרח לספר זאת במסיבת העיתונאים בליל חמישי בה התגולל על בנט כדרכו בעשור האחרון. בנט מצידו מהלך על חבל דק. דרישותיו הם אכן חסרות פרופורציה בדיוק כמו השפלותיו. כעומק ההשפלה גודל הדרישה.

האופציות הפתוחות שכולן גרועות:

נתניהו חפץ בחוק הבחירה הישירה בגריסתה הדנית. כזו שלא רק תבטיח את בחירתו, אלא כזו המאפשרת לו לפזר את הכנסת והממשלה אם מצביעים נגדו ואו נגד מהלך שלו. למעשה זו גרסה המעניקה לראש ממשלה סמכות של מלך. סמכות גדולה בהרבה משל סמכות הניתנת לנשיא במשטר נשיאותי. בדנמרק זה אכן התחיל בסמכויותיו של המלך ולימים הועבר סמכויותיו של המלך לראש ממשלה.

סביר להניח שראש הממשלה לעולם לא יצליח לקבל רוב לסוג כזה של חוק לבחירה ישירה. משמעות של סיעות התומכות בגרסה שכזו - זו התאבדות פוליטית. הסיעות מאבדות את כל כוחן. הם למעשה משמשים כמשקיפים. בפועל, נכון לשעת כתיבת השורות לנתניהו אין רוב להעברת חוק בחירה ישיר גם לא בגרסה הישראלית הקודמת משנות התשעים. גם לו היה לו רוב אז היה מתקשה מאוד לתפקד בשעה שאין לו רוב בכנסת.

נתניהו בוחן את כל האופציות. מיו"ר אופוזיציה ועד ויתור על תפקיד ראש הממשלה לטובת מועמד אחר ממפלגתו. נתניהו משוכנע שכיו"ר אופוזיציה הוא יצליח לפרק כל ממשלה שתוקם תוך מועד קצר מאוד. אלא שחלק גדול מאוד מתומכיו סבורים אחרת.

נתניהו אינו מוכן לדון ברצינות באפשרות העברת תפקיד למישהו אחר בליכוד כל עוד ויש אופציות אחרות. תיאורטית נתניהו יכול להגיע אל הנשיא ולהגיד לו: הנה הצלחתי להקים ממשלה. אלו ואלו השרים, יריב לוין ראש הממשלה, אני ראש הממשלה החלופי וכן הלאה. במקרה כזה, לכאורה נפתרו הבעיות: סער מצטרף יש רוב לימין והכל על מקומו בא בשלום. ברוסיה של פוטין עשו משהו דומה. לו יבשיל מהלך שכזה ויצא לפועל, נתניהו עשה את כל הסיבוב הארוך כדי להגיע למקום שבו היה לפני הבחירות האחרונות. מצב שבו השעון תקתק לכיוון חודש נובמבר שבו הוא היה הופך להיות ראש הממשלה החלופי.

לו היה מסכית לעצותיו של 'המועמד' שלו לראשות הממשלה – יריב לוין, הוא לא היה מגיע עד הלום. לוין נאמן עד כלות אמר לנתניהו את האמת עוד טרם פיזר את הכנסת והכריז על בחירות רביעיות. 'אם תלך לבחירות רביעיות אתה תפסיד אותם. אתה חייב להגיע להבנות עם גנץ. אתה חייב להעביר תקציב. אתה מתהלך יותר מדי זמן על סף תהום וזה מסוכן מאוד'. כמו ידיד נאמן, יריב לוין המשיך להיות נאמן גם כשנתניהו לא שהה לעצתו.

לחשוב על כך שנתניהו לא ניאות עד לפני תקופה לדבר על תואר 'מ"מ ראש הממשלה' ועכשיו נאבק בציפורניו כדי לשמש כ'ראש ממשלה חלופי', זה בלתי נתפס כמעט במונחים פוליטיים.

החשבונית שבדרך:

נתניהו נאחז בטיעון של 'תמיכה רחבה', אבל הוא לא התחשב בתמיכה הרבה שקיבל גנץ בבחירות השלישיות. הוא לא חשב שהעובדה שלבני קיבלה יותר קולות ממנו ב-09' מחייבת את העובדה שהיא תשמש כראש ממשלה. מצד שני, גם בנט עצמו הצהיר טרם הבחירות שללא 15 מנדטים אין סיכוי לבקש רוטציה. אז אמר.

אך לו חושב מי שחושב שכל החשבוניות לנתניהו כבר הוגשו הוא עלול לגלות שיש עוד כמה בהדפסה. למשל החשבונית נושאת הריבית הגבוהה של ניר ברקת. זה האחרון לא יאפשר לנתניהו לעשות בליכוד כבשלו. 'יריב לוין יהיה ראש ממשלה ולו לשבועיים?' שנתניהו ישכח מכך. הוא יכול לנסות להישאר ראש הממשלה החלופי ויו"ר הליכוד ולחשוב שהוא הממליך מלכים, אבל אני השקעתי מספיק בליכוד ומכיר את כוחי במוסדות המפלגה. אני אדרוש כינוס המזכירות ולאחריה הצבעה במוסדות המפלגה על זהותו של מחליפו של נתניהו. אני משוכנע במאת האחוזים שאני אנצח כל מועמד אחר' – אומר ברקת למי שאומר.

כך שבעוד שבבית הנשיא נתניהו יכול להגיד מה שהוא רק רוצה, הוא עלול להיתקל בבעיה לא קטנה. בעבר הלא רחוק מרכז המפלגה הצביע גם על זהות השרים. נתניהו הצליח ליטול לעצמו את הכוח. אך ברקת אינו מתכוון לאפשר לו להחליט מי יהיה יורשו ולכמה זמן.

ברקת השקיע משאבי ענק בליכוד וממוקד מטרה. הוא אינו היחידי שסובר שינצח כל הצבעה ושיש לו יכולות לכפות הצבעה. יש לא מעט נציגים בליכוד שמסכימים אתו. אגב, אחד השיקולים של סער להקמת מפלגה חדשה היתה הכרה פנימית בכוחו המפלגתי של ברקת. בלי קשר לדרך ואיך התהליך נעשה, בהתייחס למציאות, הליכוד בידי ברקת יותר מאשר כל מועמד אחר וברקת מוכן להמר שכיום גם מול נתניהו הוא ינצח.

או אז נתניהו יציע לברקת כל תיק שרק יחפוץ. אך גם לו נתניהו יוכל להבטיח לו כל תיק ותואר מבלי להסתבך עם שותפה פוטנציאלית אחרת הוא יופתע לגלות ש'המנוי אינו זמין'. ברקת אינו מתכוון לענות גם לא לטלפון האדום. יודעים למה? כי בשנה החולפת נתניהו לא טרח לצלצל אליו ולו פעם אחת. אחר שנתן לו תחושה ואולי קצת יותר מתחושה שהוא יהיה שר האוצר בממשלתו ולבד שלא יכרות ברית בפריימריס עם סער וברקת בלע את הפתיון, נתניהו לא מצא שעה פנויה להתקשר במשך שנה. כך שבשנה הקרובה נראה שגם ברקת לא ימצא זמן לענות לטלפון. 

מבחנו של רעיון, שנון ויצירתי ככל שיהיה, הוא ביכולת להוציאו לפועל. כל עוזר או יועץ יכול לתת לך 'רעיון פגז'. אדם נבון יודע לזהות מראש אם הפגז יתפוצץ לכיוונך או לעבר היריב. רעיון הבחירות לראשות הממשלה יכול להסתדר במצגת, בפרקטיקה פחות. אגב, במקור הוא נועד כדי לאפשר לסער לרדת מהעץ ולהגיש הצעה שזכו. איכשהוא הדברים התגלגלו אחרת.

הלהבות רק מתעצמות:

נתניהו לא אמר את המילה האחרונה ועומדות בפניו  אופציות רבות, אף אחת מהן אינה טובה. לא בחירות חמישיות, לא בחירה ישירה, לא להעביר את המלכות לזולתו הנסבל ממנו כמו יריב לוין וודאי שלא למצוא את עצמו עושה חפיפה מול ראש הממשלה הנבחר נפתלי בנט. 'נפתלי, אני אשקיע עוד כמה שעות ביום בחפיפה וסגרנו על עוד פעמיים סוף שבוע שאני במעון ראש הממשלה?'.

ישועתו הפוליטית של נתניהו יכולה לצוף רק משגיאותיהם של יריבו לגוש השינוי וגובה האגו שלהם, חוסר האמון ועוד ועוד. מעל לפני השטח יש וויכוחים על כל סעיף. על מי יוטל המנדט. כמה שרים יהיו בממשלה. מי יהיה שר הביטחון. מי ערב שבנט לא יברח עם המנדט חזרה לחיק הליכוד. לבנט לא נותרו אופציות רבות. לאחר שנתניהו טרק לו שוב את הדלת בשל דרישותיו הלא פרופורציונליות, זה או ממשלה עם לפיד או בחירות חמישיות שבהם סיכוי גדול מאוד שהוא אינו עובר את אחוז החסימה. הוא כבר היה בסבב אחד כזה. בניגוד לסער, בנט לא התחייב מראש כיצד ינהג לאחר הבחירות וגם ליהט בין הצדדים לאחריהם. שלא לדבר על כך ששותפתו להקמת המפלגה הגב' שקד אינו מרוצה בלשון המעטה מגובה דרישותיו. מצד שני, בנט ולפיד כבר כרתו בעבר ברית פוליטית וגם אז עומק הברית והמחויבות התגלתה ככל שחלף הזמן.

אך שבעוד שבברית הפוליטית הקודמת שחקן השחמט המוכשר זאב אלקין היה בצד שלו, כרגע הוא פועל רבות וללא הופגה בצד של יריבו. הנה עוד חשבונית שלא השיתו תשומת לב בזמן. אלקין הוא גם אחד מאלו שדואגים לתזכר את גדעון סער שקריאותיו של ראש הממשלה לשיבה הביתה אינם אלא כסות עיניים. זה לא שהוא צריך לעבוד קשה בציר הזה. הסיכוי שסמוטריץ' יתרצה ללכת עם רע"מ ( והוא לא) גדול מהסיכוי שסער יתרצה ללכת עם נתניהו. סמוטריץ' אגב מגובה מהרבנים שלמשמעותם סר במאת האחוזים. סער מצידו שומר על פאסון אבל גם הוא אינו מתרגש יתר על המידה מקריאותיו של נתניהו כי בבית מדברים כשפיך וליבך שווים. כזו דרכו של בית.

לו רעיון הבחירה הישירה היה יוצא לפועל, סער היה יושב בממשלה של נתניהו. זאת משום שהוא בין כה וכה ראש ממשלה והוא אינו שואב את כוחו מהכנסת אלא ישירות מהאזרחים. אך סער אינו מוכן לנקוף אצבע כדי לאפשר את ההיתכנות הזו. הניסיון לשכנע אותו להצביע בעד בחירות שכאלו אינם צולחים.

כפי שהדברים נראים בשעת כתיבת השורות נראה שעוד לא הומצא הסופר טנקאר שיש בכוחו להשקיט את גובה הלהבות של הטינה הדדית. מאגר חומרי הבעירה עמוק משאפשר היה לשער. לא שזה היה מסובך לשער, פשוט איש לא השית את ליבו להווייה המתנתקת מהמציאות. מגבלות הכוח מערערים את הדמוקרטיה הישראלית והאם מאן דהוא יצליח לנצח או להכריע את האירוע, נדע בקרוב.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. כל האפשרויות גרועות מבחינתנו  


;