1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

קווים לדמותה של פארענצ'ע // טור מרתק

בימים של עיסוק אינטנסיבי בפארענצ'עס, קבלו קווים לדמותה של הפארענצ'ע שלי. זכרונות ילדות ודרך חיים. וגם: סיפורו של הנגן האילם האחרון. הסופר דוד דמן מאנטוורפן בטור מיוחד לאור העיסוק בטריבונות

דוד דמן, משפחה, י"ח סיון תשפ"א 29/05/2021 21:04

מי שלא התחנך על ברכי החסידות, לא יבין שמחת החתונה לנכד הרבי מבעלזא שמחת החתונה לנכד הרבי מבעלזא צילום: שוקי לרר

1.

לא היו ימים טובים לישראל, ולחסידים בפרט, כאותו יום שבו קרייני תקשורת חילונים ועיתונאים צפונבונים מקריחים, החלו להגות את המילה 'פארענצ'ע' בדחילו ורחימו. גם הם הבינו שטריבונות זה ענין לאיצטדיונים בלבד, בעוד שפארענצ'עס מיועדת לחסידים שמשתתפים בטישים. אבל בעוד שאצלם ההבדל הסתיים כאן. אצלינו - הוא רק מתחיל: על טריבונות עומדים כדי לחגוג ולהתהולל, ועל פארנצע'ס עומדים, כלומר מצטופפים, כלומר נדחסים עד דק - כדי להתעלות. וכאן אולי המקום למחות נגד המינוח הזר שהשתרש גם במחוזותינו, אבל עוד מעט נגיע גם לזה.

אבל מה הם יודעים על פארענצ'עס, שאפשר לכתוב אותה גם כך: 'פארענטשעס'. לך תספר להם, ולעוד הרבה מתוכנו, להבדיל, עד כמה הפארענצ'עס האלה הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. מאז שהייתי ילד אני עסוק בלתפוס מקום טוב על הפארענצ'עס. וזה לא דבר של מה בכך. מאז שאני זוכר את עצמי, כבר היו אצלינו, בבעלזא, פארענצ'עס. מהסיבה הפשוטה והפרוזאית: כל חסיד רוצה להשתתף בטיש. וכשאין מקום לכולם למטה, מתחילים לעלות כלפי מעלה. אז, כשהחסידות היתה קטנה יותר, הפארענצ'עס היו נמוכים למדי, עם מעט קומות. למרות שמאז שאני זוכר אותם, אף פעם לא התרווחו שם יתר על המידה - תמיד היה צפוף.

והנה זכרון פארענצ'עס מדמם של ילד: פעם בחול המועד, טיפסתי על פארענצ'ע ריקה, השתובבתי כנראה מעט יתר על המידה, והתגלגלתי כלפי מטה על הקרקע. אני זוכר עד היום את רכב התובלה הלבן של אדון קרייזמן שיחיה, הבעלים של חנות הרהיטים המיתולוגית, שהוביל אותי לבית החולים. הפצעים אכן התאחו מזמן, אבל עד היום נשאר סימן קטנטנן בצדעי המצח. זכר לנס הפארענצ'ע הפרטי שלי.

מאז הציבור גדל. למשל, חסיד שהיתה לו חזקה על מקום בפארענצ'ע, הקים משפחה ענפה של חסידים קטנים שגם הם לא וויתרו על מקום בפארענצ'ע. הקטנים שלו גם כן גדלו והיו לאנשים, וגם הם מקימים משפחות ברוכות ילדים שכל אחד מהם לא רוצה לוותר על הטיש אצל הרבי. וכך צמחו החזקות האלה, וביחד אתם גדלו הפארנצ'עס והיכל הטישים, הכל לפי כללי הבטיחות המחמירים ביותר, אבל עדיין צפוף מאוד, ולפעמים עשרים אנשים חולקים את אותה משבצת מצומצמת, וכל הקודם זוכה. בשבתות רגילות זה עוד איכשהו עובד, אבל בחגים ובשבתות מיוחדות, כשכל השושלת הקשורה למקום הזה נוחתת בבת אחת מכאן ומעבר לים - עוד לא נמצאה הנוסחה לפשר ביניהם.

יש שממשיכים לעמוד ולהצטופף על הפארנצ'עס ולהגן בחירוף נפש על המקום שלהם, גם בגילאי ששים פלוס, ויש שמרימים דגל לבן, מורישים את מקומם לבני הדור השני והשלישי, ויורדים למטה לאיזור הספסלים. לא ששם מאוד מרווח, אבל לפחות אפשר לשבת. מצד שני, מה שרואים משם, מלמעלה, לא רואים מפה. או שלא רואים בכלל, ומה יש לו לחסיד אם הוא לא מצליח להביט בפניו הקדושות של הרבי כשיושב בראש השולחן, עטרתו בראשו ונהנה מזיו השכינה. אין חסיד יותר מאושר מזה שהצליח להתמקם במקום טוב על אחת הפארענצ'עס. הנתון הזה יש בו כדי להרגיע את הנפש, יותר מכל דבר אחר.

2.

התקופות המשובשות האחרונות, בעיקר השאלות המסוימות שנשאלתי מתוך אנשים מתוך מחנינו, ותיאורי פארענצ'עס מעוותים ששמעתי, הוכיחו בורות מצערת בכל מה שקשור לטישים, או כפי שנהוג לכנות אותם אצלינו: 'השולחנות הטהורים'. אנשים שאלו אותי כל הזמן, והם באמת לא הבינו, למה חסיד זקוק לטיש כמו שהוא זקוק לתפילה במנין ובבית כנסת. אז שלא יהיו טישים. שלא יהיו פארענצ'עס. שלא לדבר על אלו שהיו בטוחים שהטישים, והפארענצ'עס מסביב, מהווים מעין קומזיץ חסידי עליז, או סתם מפגן ראווה מרהיב שנועד לשדר גודל ועוצמה כלפי חוץ.

אני לא מזלזל באף אחד. בטח ביהודים טובים שנקלעים לטישים במסגרת תיירות טישים מזדמנת בלילות השבת החורפיים הארוכים. אבל זה הזכיר לי את הטיש בשבת הקודמת. כשלידי עמדו מספר בחורי ישיבה אמריקאיים שמאוד השתשעשו משפע הפירות שחולקו לאחר הטיש לרגל שלום זכר של בעלי השמחות. הם לא הצליחו לכבוש את צחוקם כשחסיד שעמד לידם נלחם כדי לקבל עיסה מעוכה של מה שהיה פעם תפוח אדמה שלם כדי לאכול אותו ביראת הכבוד.

אז כדאי שתדעו שכל מה שאנחנו רואים מתוך הטור הצפוף על שורת הפארענצ'ע, וכמובן רק בתנאי שנוצר חרך ראייה צר ומזדמן שדרכו אפשר להציץ לרגע, הוא יהודי שיושב בראש השולחן שעה ארוכה באותה תנוחה תמידית, ביראת כבוד ובחרדת קודש, עיניו כל הזמן רכונות כלפי מטה. אוכל מעט במידה ובמשורה. טועם מעט מהצלחת המוגשת אליו, ומעביר אותה הלאה. פניו להבים וכל כולו אומר כבוד. הוא מרים את אצבעו רק כשירצה לסמן למזמרים לפצוח בשירה לכבוד שבת ויום טוב. זה נקרא טיש. התכנסות חסידית שבה החסידים זוכים להיות חלק משולחן השבת של הצדיק, זוכים להסב לסעודתו, להביט בו כשהוא אוכל, לטעום משיירי מאכלו, ולהתעלות בצילו. אלו לא דברים חדשים. כבר ברמב"ן ובעוד מקורות קדומים, אנו מוצאים את התועלת העצומה והסגוליות הרוחנית המגולמת בהבטה גרידא בכל הליכותיו של הצדיק, במאכלו ובמשתהו, כמו בתפילתו ובלימודו.

זכיתי להכיר יהודי בא בימים, שכל ימי חייו חי בצילה של מזכרת אחת משנות ילדותו. הוא היה ילד קטן. הרבי המהרי"ד מבעלזא זי"ע הגיע לבקר בעיר. היה דוחק גדול, ואביו הרים אותו על כתפיו, ושאל אותו: "נו, דו זעהסט?" (-נו, אתה רואה). והוא ראה את צורתו ההדורה של הרבי, וזה מה שהחזיק אותו ברוחניות כל החיים, גם בימים הקשים במחנות ההשמדה.

כל סדרי הסעודה בטישים, מקורם במנהגים קדומים. מה לאכול, ומתי. מה קודם ומה מאוחר. לכל דבר יש טעמים נשגבים. לעיתים בנגלה ולעיתים בנסתר, ואין לשנות. כשסבא שלי ע"ה התמנה למשמש בקודש אצל כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע, קרא לו הרבי ולימד אותו בדיוק רב כיצד להכין את כל המאכלים המיוחדים של הטישים של סעודות השבת ומועדי השנה. באותם זמנים, מיד לאחר השואה, המצב היה כל כך כך עלוב, עד שלא נמצא אף חסיד שזכר זאת מחצר הקודש בבעלזא.

סביב השולחן מסבים זקני החסידים. מתוכם יהודים שיודעים את כל התורה. גאונים שסיימו יותר מפעם אחת את כל הש"ס ואת ד' חלקי השולחן ערוך. יהודים מורמים מעם שכל רגע ושנייה מהיממה שלהם מנוצלים לעבודת השם. אבל כאן הם נמסים מול האש הגדולה. הם שואבים לתוכם קיתונות של יראת שמים. זמן תורה לחוד, זמן תפילה לחוד, וזמן טישים לחוד.

במהלך הטיש, הרבי נושא דברי תורה נלהבים ומחזקים. דברי התורה האלו, מועברים מיד לאחר הטיש לכל מי שלא הצליח לשמוע. לאחר השבת הם מועברים הלאה לכל החסידים בכל מקומות מושבותיהם שלא מתחילים את השבוע לפני שהם הקשיבו למשא הקודש. כל טיש נושא אופי אחר. יש טישים של ליל שבת, ויש טישים של חגים ומועדים. אבל טיש יהיה תמיד. גם כשהרבי מבעלזא היה לבדו עם אחיו הגה"ק מבילגורייא זי"ע על רכבת המפלט שלהם מאירופה הבוערת, הוא ערך טיש לכל פרטיו ודקדוקיו. לא וויתר על אף מנהג. גם בלי חסידים וללא פארענצ'עס.

גם ל'תורות' שנאמרים יש אופי קבוע. חסידים יכולים לזהות בנקל כל 'תורה' מתי היא נאמרה. בסעודת הלילה או הבוקר, או שמא בסעודה שלישית. במובן הזה ישנם הבדלי סגנונות רבים בין החצרות השונות. בעוד שבבעלזא דברי התורה נושאים אופי מדוייק, רעיונות על פרשת השבוע בלבד, בחצרות אחרות, בויז'ניץ למשל, הסעודה השלישית מנוצלת כדי לומר דברי מוסר והדרכה בסוגיות אקטואליות. פה ושם ובכל מקום אחר, מתעלים.

טוב, זה התיאור היבש של כל מה שאנחנו רואים כשאנחנו מציצים מתוך חרכי הפארנצ'עס. אבל אני לא מצפה ממי שלא מבין, להבין מה חסיד מרגיש כשהוא עומד על הפארענצ'ע הצפופה, נלחם בכל הכוח לשלוף את האף מתוך הדבוקה הדחוסה, ועיניו נפגשות בעיניו של הרבי בשעה שהוא מקדש על היין. זה נותן כח רוחני עצום לכל השבוע, לכל החודש, ולפעמים לכל השנה. כשאני נמצא בבלגיה, לעיתים במקומות מרוחקים שאין שם יהודים, ואני נזכר במראה הזה, אני מתחלחל ורטט עובר בקרבי. זה מזכיר לי לאן אני שייך ולאן אני הולך. ולא רק אני. החסידים כולם מתעלים מתוך הזכרונות הנשגבים האלו, והם חיים מזכרון לזכרון.

השבתות והחגים האלו בצילו של הרבי, גם על הפארענצ'עס הצפופים, מושכים כמבטה קסם את החסידים אל הרבי. זה מביא אותם מכל קצווי תבל, שוב ושוב. גם כשזה קשה ובלתי אפשרי. עבור חסידים, שבת בלי התפילות והטישים של הרבי, נראית בערך כמו שבת חזון. רק בחג השבועות האחרון, כשכל החברות הפסיקו את הטיסות בגלל ההפצצות, מאה חמישים חסידי בעלזא מבלגיה, שכרו מטוס שלם, שילמו טבין ותקילין, רק כדי להצטופף ולהילחם על מקומם על הפארענצע'ס אצל הרבי. גם את הטור הזה, שנכתב מהלב, אני כותב לאחר שהות ארוכה על הפארענצ'עס. הפעם לכבוד ה'חתן מאהל' לקראת החתונה הגדולה שהתקיימה השבוע בחצר הקודש. העיניים שלי הן עוד אדומות מרוב בכי של התרגשות והתעוררות.

אני לא מצפה מכולם להבין. מי שלא נולד לתוך הדבר הזה ומי שלא התחנך על ברכי החסידות, לא יבין. אבל גם אם לא מבינים, יש לדעת שהדבר הזה, התשוקה הרוחנית הזאת, חייה וקיימת. מאז ימי הבעל שם טוב הקדוש ועד לעצם היום הזה. זהו צורך רוחני כביר ועוצמתי, אבן יסוד בעבודת השם של החסיד, שבלעדיו החיים הרוחניים אינם מושלמים, ואף חסרים.

ותמיד כשצפוף נורא על הפארענצ'עס, ובחור צעיר שהיה יכול להיות הנכד שלי מתחיל להתמקח אתי על שורשי הבעלות של המקום הזה, אני חושב על הדברים שאמר לנו המשגיח בישיבה, כשהיינו בחורים צעירים בתחילת הדרך.

הוא אמר לנו כך:

"כשדוחפים אתכם על הפארענצ'עס, זה לא נעים. אבל לפחות אתם מרגילים את עצמכם להיות אסקופה הנדרסת לאחרים. כמובן, לא במובן המסוכן של המילה. זה טוב לנטרל מעט את ה'אני' המנופח של כל אחד מכם - בטח אם תלמדו להיות מהנדחפים ולא מהדוחפים.

"ועוד משהו: כשיבוא המשיח, הוא הרי יעמוד וידרוש בתורה שעות ארוכות. בטח תהיה קבלת פנים ארוכה, כשבמהלכה תתקיים הסעודה הגדולה עם הלוויתן ושור הבר. זה יקח המון זמן. אולי ימים שלמים. אבל מי שכבר התרגל היום לעמוד שעות על הרגליים בסעודתן של צדיקים ולא תמיד בתנאים אופטימליים - לא יתקשה אז יותר מדי.

מנגינת הדורות

השורות האלה נכתבות מספר שעות לפני שאצא להשתתף בחתונה בחצר החסידות שלנו. אלו רגעים מרוממים. של ציפייה דרוכה והמון תפילה בלב. היכל בית המדרש מלא כעת בחסידים ואנשי מעשה שממלמלים פרקי תהילים בהתלהבות גדולה. תמונה מהשמחה הגדולה, לא תהיה לי כעת, אם כי אני תמיד סבור שבאירועים מהסוג הזה, התמונות הן בסך הכל מצבה אילמת להתרחשות מטלטלת גדולה בהרבה. רגשי גיל, ודמעות של שמחה, אין דרך להעביר. בינתיים.

אתמול פגשתי את צלם החצר שלנו, ר' אנשיל בעק. "אתה בטח מחפש תמונה טובה", אמר. "קח את זה", הציע. מה שאתם רואים בתמונה הוא את החסיד הישיש ר' אליעזר לוינגר שליט"א מבני ברק 'מנגן' על השטימע מוזיק, המוזיקה האילמת, הנהוגה בבעלזא, מאז שהנגנים מאחורי הקלעים היו גויים, והחסידים ניגנו על השולחן בהרכב אילם משמח במיוחד.

בפעם הראשונה בבעלזא בארץ ישראל, ניגנה התזמורת האילמת בחתונתו הבלתי נשכחת של אבי החתן הנוכחי, הרה"צ רבי אהרן מרדכי שליט"א. חבריה היו יהודים מבוגרים, כולם בוגרי השואה. יהודים שראו את בעלזא, עוד בבעלזא עצמה.

אבל מאז, מחתונה לחתונה, הדור הנפלא הזה הלך והידלדל והשתמט לאיטו מארץ החיים. אתם זוכרים את היהודי החביב שהיה מנגן ותוך כדי מפשיל את השרוול שלו כדי להציג את המספר שחקקו הנאצים על זרועו? גם הוא הלך לעולמו בשנה האחרונה. לפני מספר חודשים נפטר עוד 'נגן' מיוחד. החסיד רבי סנדר פריד ע"ה. יהודי מאוד מיוחד. ר' אליעזר, שיבדל לחיים טובים וארוכים, הוא, איפוא, הנגן האחרון של שירת הדור ההוא. לאורך ימים ושנים טובים!

אלע יידן א מזל טוב!

הטור המלא פורסם בסוף השבוע במגזין עיתון 'משפחה'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. דאמען גמר אצלנו כשגיבה את ההפקרות בקורונה בבעלזא  (ל”ת)

    ישראלי

  2. שיכנעת את המשוכנעים. את הבעלזערס שבאינטרנט.  (ל”ת)


  3. הטיעון היחיד בכתבה הזו הוא " אתם לא חסידים אז לא תבינו..."  (ל”ת)

    שירי

  4. יותר טוב ללמוד תורה  (ל”ת)


;