1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. משפחה

הרגע ששמעת שהפתיעו את חברתך ואת עומדת בתוך הבלאגן

כמה רעש ונצנץ שכולם בתמונות מעלים, דווקא רגעי הטרנינג והחלוק המרופטים, עם הגומי הרפוי בבית, זה שלא  לוחץ, באיזון חוץ - פנים, הם הכייפים הכי גדולים | טורה של אפרת ברזל – הקנאה שבתוכנו

אפרת ברזל, ט"ו תמוז תשפ"א 25/06/2021 11:26

המאבק בקנאה בית מבולגן בית מבולגן צילום: pixabay

זה התחיל מזה שישבתי עם נעמה קמינר - מבורך, שהיא באמת אישה מבורכת, מלאת ידע בפסיכולוגיה חיובית. פיתחנו שיח על קנאה בקרב נשים ואיך מתמודדים איתה.

האם מישהי צריכה, לפני שנמשיך, הסבר על המידה הזו, דוגמאות לגיסות אופציונליות לקנא בהן, חברות, שכנות, או שכל הקוראות הנאמנות כבר הבינו שהטור הזה אינו המקום להסתרות רגשיות?

בכל אופן, אם מישהי מרגישה חוסר במידת הקנאה, ואין לה על מי להישען, פתחנו גמ"ח חדש בבני ברק לסוגים שונים של קנאות, פתוח כל יום, תמורת צ'ק ביטחון, בין השעות שתיים לארבע, מעניקים שם קנאה לפי מידת הלקוח. אם הדלת סגורה צריך לצלצל פעמיים.

ואז נעמה נתנה דוגמא לקנאה, למשל, אם את שומעת על חברה שעשו לה מסיבת הפתעה ליום ההולדת העגול שהגיעה אליו, והכל סביבה קונפטי של ניירות זוהרים, פרצופים מחייכים, ובגדים מהודרים,

ואת, את,

בדיוק, כשאת נחשפת למידע הזה ושומעת על המסיבה, את עומדת בכפכפים מרופטים בסלון המבולגן בביתך, בגדי סחבות תלויים עלייך, את ממיינת גרביים, טובעת בים גיהוץ, מבינה שיום שלישי ועוד נותרו בכיור כלים משבת, את יודעת גם שבמכונת הכביסה שוכבים תשעה קילו מאתמול, שיצטרכו להתכבס שוב, כי עבר זמנם. סתם דוגמאות שקרו לי בשבועות האחרונים.

והיא עם הקונפטי שלה, אז את מקנאה.

את שמה את תמונת המצב שלך מול הניירות המעופפים המבריקים שלה, את היחס המכובד שהיא קיבלה ממשפחתה כדי להרים כזו מסיבת הפתעה, ואת נותרת באמצע החדר, מקנאה.

ונעמה מדברת, ואני בלבי אומרת: "מסיבת הפתעה? לא, רק לא, אני מתחננת, בבקשה, שבחיים לא יעשו לי אחת כזאת. זה מלחיץ אותי, אני פוחדת שלא יזמינו את האנשים שאני רוצה, אני פוחדת שלא אגיב במספיק פליאה, אני לא רוצה שתתאמצו בשבילי, יש לי הסכם חתום עם בעלי שבחיים אנחנו לא עושים אחד לשני מסיבות כאלה".

שלושים שנה הוא כבר עומד בזה.

גם אני.

אני מקשיבה לדוגמה של נעמה עם מסיבת ההפתעה, וחושבת בלבי, איזה נס, אני יודעת להשתמש בקנאה, אבל הנה, בזה אני דווקא בכלל לא מקנאה.

להיפך, אני מזדהה דווקא עם זוגות הגרביים, את הבגדים המרופטים והנוחים אני הכי אוהבת ללבוש, אני רצה אליהם דבר שני אחרי שאני שוטפת ידיים בכניסה לבית.

ונעמה מדברת, ואני בלבי אומרת, איפה טעיתי? האם התהפכו בקרבי המושגים? מה יש לי?

האם את "כל כבודה בת מלך פנימה" הפנמתי חזק ממה שהייתי אמורה?

האם תקופת הקורונה נתנה בי סימנים יתרים של אהבה לבית? אגב, כן. אולי זה בגלל שיש לנו נטייה לרצות את מה שיש לנו ממנו פחות?

ואז חברה שלי איה צלצלה, ודיברנו. 

והקשבתי לנו, על מה דיברנו. כאילו, עניתי לה לעניין על כל שאלותיה, אבל התבוננתי גם על מבנה השיח. על מה דיברנו.

היו לשיחה שני שלבים, עכשיו, כשאני מנתחת אחורה.

בהתחלה סיפרתי לה את כל מה שהספקתי לנקות מהבוקר, ואז, בתור שלה, היא סיפרה לי את כל ההספקים שלה.

אחר כך עברנו לכימיה. היא סיפרה לי איך היא ערבבה שני סוגים של מרככי כביסה, בעצם שלושה, ויצא לה קוקטיל נפלא. הסבירה מי מהם לדעתה נשאר לאורך זמן על הבגד, ואיך אחרי כמה ניסיונות זה בסוף הצליח לה.

אני בתגובה השווצתי לה שניצחתי את חברת פלמוליב, ויצרתי בעצמי באופן דומה תרכובת משלי בתוך שפריצר שלישי. הרכבתי תערובת עצמית של סבון כלים, מעט אקונומיקה ואדים של אג'קס, והרווחתי, שלוש בתוך אחד, תיארתי לה תוצאות מבריקות בשטח.

היא ממש התפעלה, והוסיפה מעט משלה, בהעירה: "תוסיפי גם קצת חומץ, זה יהיה עוד יותר מדהים".

לא הוספתי עדיין, אבל בחלק השני של השיחה שלנו שאלנו את עצמנו, ללא יכולת להתבלבל, למה אירועים של מחוץ לבית לא גורמים לנו לקנא, לרצות, להתלהב, למה אנחנו כל כך שמחות ומלאות אנרגיה דווקא כשאנחנו מדברות על סוגי סקוטצ'ים חדשים שמצאנו לשבת. מה יש לנו? 

היא הפילה עלי את מלאכת הפירוש. מלאכית שכמוה.

מה יש לנו.

יש לנו אוזניים ועיניים ששומעות על כל ההתפתחויות של הנשים בעולם, ואנחנו שמחות לקחת חלק פעיל בהן, לעשות מחוץ לבית, בטח-בטח, במינון, אבל יש לנו יחד עם זאת גם קרבה ללב היהודי שלנו, ששומע יותר מכל את תכלית כל הרעש והצלצולים, לא שוכח את מטרת העל, ואוהב להתכנס עם אותו הלב בתוך בועה קדושה וטהורה שמייצר סבון הכלים.

מעוניינת לשתף אותנו בתוכן מעניין? שלחי לנו הודעה בוואטסאפ - 0583288642




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. סורי. אבל הפעם לא הבנתי כלום  


    • נראה לי 


;