1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

מי תלה פה פיתה? / ידידיה מאיר

למה סיפור החמץ של ניצן הורביץ הוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול, ואיזה עם יכול להשמיד - ידידיה מאיר בטורו השבועי המתפרסם ב'בשבע'

ידידיה מאיר, י"ד ניסן תשפ"ב 15/04/2022 11:55

יש מישהו שהחליט לצאת לקרב ידידיה מאיר ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1. קראתי ושמעתי הרבה תגובות השבוע, מימין ומשמאל, לסיפור של הכנסת החמץ לבתי החולים ולבסיסי צה"ל. עם חלק הסכמתי, עם חלק ממש לא, אבל היה סוג אחד של תגובות שהצחיק אותי. אנשים דתיים – ולמרבה המבוכה אפילו קומץ רבנים – שאומרים: בסדר, מה הסיפור? צריך להבין גם את הצד השני. להיכנס לראש שלו. וחוץ מזה, בסך הכול מדובר פה על ההחלטה לא לפשפש בתיקים של המבקרים. אף אחד לא מכריח אותנו לאכול חמץ. נו, אז קצת התחשבות. חיה ותן לאכול פיתה.

חברים, לא הבנתם. הדיון פה הוא ממש לא על התחשבות אישית. אם השכן בבניין שלי יאכל חלילה חמץ בפסח, אני אצטער מאוד, יזעזע אותי לראות את זה, אבל מה לעשות, אין לי שום יכולת וגם לא רצון לכפות עליו שום דבר. אני אתחשב בו. מבטיח. הפעולה היחידה שאעשה אולי היא להביא לו מצה שמורה. אין לדעת איך זה ישפיע עליו.

אבל הסיפור של החמץ בבתי החולים הוא הרבה הרבה יותר גדול מיחסי שכנים, או אפילו מיחסי מאבטחים-נבדקים. הסיפור הוא זהותה היהודית של המדינה. על זה ניטש המאבק. יש כאן מערכה כוללת, שהחמץ במרחב הציבורי הוא רק זירה אחת בה.

2. ושיהיה ברור: יש מישהו שהחליט לצאת לקרב הזה ותכנן אותו היטב. הרי המציאות היא שאותו מיעוט קטן במדינת ישראל שלצערנו אוכל חמץ, עבר בשלום עד היום את השבוע הקצר הזה של פסח בבתי החולים. עובדה: לא שמענו על תקריות בכניסה לבתי החולים (ותאמינו לי שאם היו תקריות כאלו – התקשורת הייתה מדווחת עליהן בהרחבה). ולמה? כי ברוך ה', האדם הסביר מבין שחלק מהחיים במדינה יהודית הוא שאין חמץ בפסח במרחב הציבורי. בטח לא במקום כמו בית חולים, שבו נאלצים לשהות ביחד אנשים מכל המגזרים 24 שעות ביממה. זו לא סתם תחנת אוטובוס שעוברים בה לרגע, אלא מקום שישנים בו. מחלקה אחת, חדר אחד, כיור אחד (ואגב, גם בתחנות אוטובוס, האדם הסביר לא יאכל חמץ בפסח).

ואם ההתחשבות הזאת קיימת בבתי החולים, שבהם נסיבות החיים הפגישו אנשים זרים שאינם מכירים זה את זה, אז ברור שכך גם בבסיסי בצה"ל, שם נמצאים חיילים שמשרתים תקופה ממושכת ביחד, זה לצד זה. ושוב, עובדה: מאז מלחמת השחרור ועד היום, אותם חיילים שאוכלים חמץ, הצליחו לעבור בשלום את הפסח מבלי לפגוע בחבריהם לנשק שומרי המסורת. הרעות נשאנוך בלי בורקס.

3. מה שאני בעצם אומר זה שהסיפור של סערת החמץ בבתי החולים ובצה"ל הוא פייק. אין סיפור כזה. אבל קומץ חילונים קנאים שפועלים במסגרת עמותות פרוגרסיביות עתירות תקציב, הופך את זה לסערה. בעזרת בג"ץ, וכמובן בעזרת התקשורת, משדרים לנו שיש כאן בעיה דחופה. קונפליקט שחייבים לפתור.

ואם אתם חושבים שאני סתם קונספירטיבי שחושב שכל מאבק במדינת ישראל מהונדס על ידי קרנות וארגוני שמאל, אז בואו נראה מי הגיש את העתירה נגד בתי החולים: חולים שסבלו מהמחסור בחמץ? בני משפחותיהם? אולי רופאים או אנשי צוות אחרים מבתי החולים? מה פתאום. קבלו: עמותת הפורום החילוני; חברי הכנסת ממרצ - תמר זנדברג, מיכל רוזין ומוסי רז; חברת הכנסת לשעבר קסניה סבטלובה, מקימת השדולה החילונית בכנסת; ארגון עדאלה (מתוך האתר שלו: "הארגון עוסק בהגנה על זכויות האדם של הפלסטינים הערבים אזרחי ישראל, ועל זכויותיהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים. זכויות בקרקע ובתכנון; זכויות פוליטיות ואזרחיות; זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות; וזכויות אסירים. הארגון גם מגן על זכויות האדם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש". האמת, אני לא יודע למה הם בדיוק הצטרפו לעתירה, הרי היא לא קשורה ישירות ל"כיבוש" וגם לא ל"זכויות אסירים". כנראה הם פשוט מבינים שזאת הדרך לפגוע במדינה היהודית); עמותת ישראל חופשית. את רוב העותרים מייצג עו"ד יאיר נהוראי הזכור לרע מהמאבק האובססיבי שלו במכינות הקדם־צבאיות.

והייתה עוד עותרת בשם ניצן ויסברג. מכיוון שלא שמעתי את שמה, עשיתי גוגל. מה אני אגיד לכם? היה מרענן לעזוב קצת את ניקיונות הפסח ולצאת למסע במוחה: "ניצן ויסברג נתבעה על ידי יאיר נתניהו לאחר שכינתה אותו 'טרוריסט ביולוגי'", "ניצן ויסברג השוותה את נתניהו לרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה, 'תתבייש נתניהו על ההסתה הרעילה שלך. כבן להיסטוריון אתה ודאי יודע מה עשו בסוף לרודנים ובני משפחתם לאורך ההיסטוריה' ."

אה, רגע, תיקון קטן. טעיתי כשכתבתי שלא היו רופאים בין העותרים. בין השמות פספסתי שם של רופא אחד: פרופ' יורם לס.

4. הבנתם? אלה הנפשות הפועלות. איתם אתם מתפלמסים כבר שנתיים על מתווי פיוס והידברות. החבורה הזאת שמה לה למטרה להפוך את אחד החגים הכי אהובים והכי בקונצנזוס בישראל לשנוי במחלוקת. זאת המומחיות שלהם. זאת האסטרטגיה. בכל החזיתות. ואתם, מגיבים דתיים נחמדים, שמציעים מתווים שונים של פתרונות למחלוקת ש"קורעת את העם", פשוט לא מבינים את המניפולציה.

אגב, ניצן הורוביץ מבין אותה היטב. נראה לכם שאם היה מדובר רק בהסדרת ההתחשבות שבין מטופלים ממגזרים שונים לשבוע אחד בשנה הוא היה ממהר, כמעט שלושים יום קודם החג, להוציא הודעה לכל מנהלי בתי החולים, ולכל כלי התקשורת, לאכוף את החלטת בג"ץ בנושא? הוא הרי בחור רציני. אין לו במה להתעסק? אולי הוא גם יוציא הודעה לכל מנהלי בתי החולים עם נוהל מפורט באשר למכונות הקפוצ'ינו במסדרונות בתי החולים שמוציאות חלב, קפה, מים חמים - בלי כוס? תאמינו לי, זאת בעיה הרבה יותר בוערת. והיא מציקה הרבה יותר משבוע אחד בשנה. אבל ניצן הורוביץ וחבריו לדרך לא מטפלים בבעיות בוערות, אלא מבעירים בעיות.

5. וכאן אנחנו מגיעים אליכם, אנשי ימינה. אתם אשמים בכול. כן כן, אני זוכר שהוצאתם הודעות גינוי חריפות למכתב הזה של שר הבריאות הורוביץ. אתם אלופי הגינויים. מהרגע שבו חברת הכנסת גבי לסקי אמרה שאין לה בעיה עם זה שישראל משלמת לאבו מאזן כדי שישלם משכורות למחבלים כי "הילדים שלהם צריכים להתפרנס" ועד להודעה הנמהרת של מתן כהנא ש"טוב שהתנצלה" (אגב, היא לא) – לא עברו ח"י רגעים. אבל כל עוד אתם לא פורשים מהקואליציה, כמו שעשתה באומץ רב עידית סילמן, אתם נושאים באחריות לפגיעה המתמשכת כאן בתורת ישראל, בארץ ישראל ובעם ישראל. החמץ הוא רק סימפטום, גבי לסקי היא רק דוגמית. יש פה סיפור גדול, והשאלה היא באיזה צד של ההיסטוריה אתם רוצים להיזכר.

כי הרי מה קורה כאן בעצם? ניצן הורוביץ תמיד דיבר ככה. הוא היה נציג נאמן למיעוט האנטי־דתי הקטנטן במדינת ישראל. אבל מישהו חלם שהוא יהפוך לשר בכיר שקובע מדיניות? אפילו הוא עצמו לא חלם. הרי אין לו אלקטורט. הוא נידון לשבת בספסלי האופוזיציה כח"כ שולי. נראה לכם שהיינו שומעים על מכתב שהוא היה מוציא למנהלי בתי החולים (אם בכלל היה מוציא)?

ואותו דבר מרב מיכאלי. ועמר בר לב. ותמר זנדברג. ועיסאווי פריג'. ומיכל רוזין. ויאיר גולן. וגלעד קריב. וג'ידא רינאוי זועבי (שהיא כל כך קיצונית שלפיד צריך לארגן לה ג'וב בסין). ואבתיסאם מראענה.

אני שם נקודה בין שם לשם, ולא פסיק, כי כל שם פה הוא חתיכת עניין. הוא סיפור שלם. כל אחד וההתבטאויות שלו. כל אחד והמעשים שלו. כל אחד והכוח שאתם – ניר אורבך ויום טוב כלפון ואביר קארה, וכן גם יועז הנדל וזאב אלקין וחילי טרופר – נותנים לו. כל אחד מהם שם רק בזכותכם. בגללכם.

6. וזה עוד בלי שהזכרנו את אנשי רע"מ. איך כתב אחרי הפיגוע הקשה בדיזנגוף חבר הכנסת שמחה רוטמן? "הישג אחד מרכזי של ממשלת השינוי: פעם היינו מסווגים ארגוני טרור לפי השאלה מי לוקח אחריות על הפיגוע, מי שותק ומי מגנה בשפה רפה את האלימות משני הצדדים אחרי שלוחצים עליו. היום זה אותו דבר – רק עם חברי הקואליציה. זה הרבה יותר קל ודורש הרבה פחות ידע בשפות זרות". כל כך מדויק.

בשנים האחרונות הקרן החדשה ושותפיה ניסו בעזרת מימון נדיב ממדינות זרות לפגוע בזהות היהודית של מדינת היהודים. בעצם, לחולל הפיכה. הם ניסו, אבל למרות הכול לא ממש הצליחו. כי היו להם אומנם שופטי בג"ץ, והיו להם אנשי תקשורת, אבל דבר אחד לא היה להם: עם. רוב עם ישראל – דתיים וגם חילונים – הלך לקלפי ביום הבחירות והצביע למפלגות שמתנגדות למהלכים הפרוגרסיביים האלה.

כך היה בחירות אחרי בחירות. פתק ועוד פתק ועוד פתק. ובמדינה דמוקרטית, ברוך ה', אתה לא יכול ללכת נגד ההצבעה של רוב העם. עד שהגיע אדם אחד עם תשוקה בלתי נשלטת להיות ראש ממשלה, והעביר, במרמה, מנדטים בין הגושים. השבוע כבר התפלפלו הפרשנים הפוליטיים בשיא הרצינות אם הרשימה המשותפת (!) תעזור לו מבפנים או רק מבחוץ להחזיק את הממשלה. אין גבול.

וכל כך הרבה ישראלים שואלים בימים אלה, ערב חג החרות: האם אין עוד מישהו בקואליציה, שנותרו בו (או בבני משפחתו) מעט ערכים ויושר, שעוד זוכר מה הבטיח לבוחריו המאוכזבים, שרואה לאן העסק מתדרדר, וישים סוף לטירוף הזה?

7. בחזרה לפסח ולחמץ. מנחם לשמוע איך דווקא חילונים מבינים את הסיפור. שמעתי השבוע את בני גנץ אומר "שבוע אחד בלי חמץ בבתי חולים, לא יקרה כלום". קראתי את בן־דרור ימיני שתוקף את בג"ץ החמץ, מתרפק על המצה כסמל לאומי וכותב: "השופטים החליטו לכפות את עמדת העותרים ממרצ ועדאללה, שמייצגים מיעוט, ולא את הרוב, כולל מוסלמים, שמכבד את האתוס המשותף". וד"ר מאיר פרייס, בעלה של ראש מערך הבריאות ד"ר שרון אלרעי פרייס, כתב גם הוא כמה אפשר לכבד ולהתחשב ולהסתדר בבתי החולים. אבל קואליציית האחדות והריפוי הרי קיצונית הרבה יותר מהקולות האלה.

את הטקסט המשמעותי ביותר בנושא כתב הזמר, היוצר והבן של נעמי שמר, אריאל הורוביץ. הוא מבין לעומק על מה באמת המלחמה פה, וכמה אסור להפסיד בה: "הבאנו לקבורה שתי בירות נשר בכוס בשרית – על הכפייה החילונית המסוכנת של שר הבריאות ניצן הורוביץ", זאת הכותרת של פוסט שפרסם.

"השורה שלמעלה", כותב הורביץ, "לקוחה מהשיר על קצינת הקישור שלי במילואים, סיגל נחמיאס. היא ממחישה את ההפתעה שציפתה לי כחייל חילוני צעיר מהימצאותן של שתי מערכות כלים בצבא – הכתומה/אדומה הבשרית והכחולה החלבית. מעבר להפתעה, זה לא הפריע לי יותר מדי, למדתי מהר לאיזה כיור לגשת בתורנות מטבח וגם איך, אם הסיר בלתי אפשרי לקרצוף, לנהוג בו כמנהג ארצנו הקדושה ולהעיף אותו לגג כשהטבח לא מסתכל... בבורותי חשבתי גם ששני הצבעים האלה הם בחירה צה"לית מקרית שאין מאחוריה שום מסורת.

האמת הכתה בי שנים אחר כך, כשליוויתי את בתי במסע לפולין. במחנה מיידנק ראינו את ערמת כלי המטבח שאספו הנאצים מקורבנותיהם. ערמה ענקית שכל פריט בה מספר את סיפורה של משפחה יהודית שנשמדה. להפתעתי, שלטו בערמה אותם שני צבעים שזכרתי מהמטבח הצה"לי.

הנאצים הצליחו להשמיד שליש מהעם היהודי, אבל לא הצליחו להשמיד את היהדות. מדינת ישראל מצליחה יפה במשימתה לשמור על קיומו הפיזי של העם היהודי, אבל אם היא תמשיך להתנער בשם זכויות האזרח מכל סממן יהודי, היא עלולה חלילה להתגלות כמחנה ההשמדה היעיל ביותר ליהדות. אנחנו חייבים להיזהר עם הכפייה החילונית במרחב הציבורי. לא יקרה כלום אם במדינה היהודית היחידה בעולם – במקומות שבהם כלל האוכלוסייה אוכלת שלא מבחירה, כמו בסיסי צה"ל ובתי חולים – תהיה הקפדה על כשרות. גם שר חילוני כמו ניצן הורוביץ צריך לזכור שיש רק עם אחד שבכוחו להשמיד את היהדות, וזה אנחנו".

 

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. דבריו של הורביץ(בנה של שמר) מהממים אבל אתה(ידידיה)לדעתי טועה בענק  


  2. אחלה סיפור, רק חסר נתון אחד  

    חיים

    • צודק. הדיבר ה-11 , לא תעורר פרובוקציות..... (ל”ת)

      גצל

  3. היגיע הזמן למשאל עם על תחבורה ציבורית בשבת, חמץ בבתי חולים..  


  4. הסכמה לאי הסכמה  

    גצל

  5. יש כאן רצף של הגיגים שמנותקים מהמציאות  


;