1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

התמונה של הרב קוק שחזרה מאמריקה / ידידיה מאיר

לפני למעלה משנתיים נמלטנו מהקורונה בארצות הברית והשארנו מאחורינו את התמונה של הרב קוק. השבוע היא חזרה. ידידיה מאיר בטורו השבועי ב'בשבע' מסביר למה בעצם לקחתי את התמונה של הרב קוק לאמריקה? כזיכרון מהבית? מהמשפחה המורחבת שלי? כמזכרת מארץ ישראל? כמצפן לאמריקה החומרית? כסוג של קמע לשמירה? נראה לי שכל התשובות נכונות

ידידיה מאירל' אב תשפ"ב 27/08/2022 23:33

לשוב אל ארץ קודשנו ידידיה מאיר ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1. כשיצאנו לשליחות בארצות הברית מטעם תנועת 'המזרחי', יעצו לנו בעלי ניסיון לקחת איתנו לשם דברים שיזכירו לנו את הבית בישראל. אל תתספקו בדברים הטכניים שאתם שמים במזוודה, הם אמרו. כדי להקל את הגעגועים לארץ, הם המליצו לנו ליטול איתנו לבית בניכר חפצים שיש לנו, או לילדינו, קשר סנטימנטלי עמוק איתם – מדובי וכוס פלסטיק לשוקו ועד מחזיק מוכסף לנר הבדלה. אני שללתי את ההמלצה הזאת מכול וכול. להביא חפצים מרגשים מהבית בארץ כדי להקל על הגעגועים? מה מגביר געגועים יותר מזה?

באותם ימים דרוכים של ערב נסיעה חששתי מכל גילוי של התרגשות. מהסיבה הזאת סירבתי בתוקף למסיבת פרידה, אפילו לא בפורום משפחתי מצומצם, ואף ביקשתי מהוריי לא לבוא להיפרד בשדה התעופה. לא רוצה הצפה רגשית עכשיו. תבואו לשדה התעופה לקבל אותנו כשנחזור, אמרתי לכולם.

2. בסופו של דבר לא חיכתה לנו בשדה התעופה נפש חיה כשחזרנו. הגענו בשיא השיאים של הקורונה, כשבוע לפני ליל הסדר ההוא. אבל בואו נתעכב עוד רגע על היציאה לשליחות. למרות הדעה הנחרצת הזאת, היה חפץ אחד בעל ערך רגשי שבסופו של דבר לקחנו איתנו לארצות הברית: דקות לפני שיצאנו לדרך, בהחלטה של רגע, הורדתי מקיר הסלון שלנו בירושלים את התמונה הגדולה של הרב קוק שתלויה שם, עטפתי אותה עם שאריות הפצפצים שנותרו לנו אחרי כל האריזות, וניסיתי לדחוף למזוודה. זה לא הלך. היא הייתה מלאה עד אפס מקום. אז הכנסתי את התמונה העטופה לשקית זבל, במחילה, וירדתי איתה מהר לרכב.

למה בעצם לקחתי את התמונה של הרב קוק לאמריקה? כזיכרון מהבית? מהמשפחה המורחבת שלי (הרב קוק הוא דודו הגדול של סבי)? כמזכרת מארץ ישראל? כמצפן לאמריקה החומרית? כסוג של קמע לשמירה? נראה לי שכל התשובות נכונות.

3. לא יודע אם יצא לכם פעם להטיס תמונה גדולה. בדרך כלל מי שעושה את זה לא מחזיק את התמונה ביד, אלא משגר אותה במכולה באוניה עם כל הרהיטים שלו, או לפחות אורז אותה כמו שצריך ושולח בפרוצדורה מסודרת של מטען חריג במטוס. אבל בגלל שההחלטה לקחת את הרב קוק נפלה ברגע האחרון, אפילו אחרי האחרון, נשאתי אותו פיזית בידיי כל הדרך לאמריקה. הוא היה מאוד נוכח כל המסע: זה התחיל בעמדות הבידוק בשדה התעופה (הפנו אותי לתור אחר, שם ממשמשים אותך ידנית ולא סומכים רק על מכשיר השיקוף. נוהל אבטחה ששמור כנראה לאנשים מוזרים שעולים לטיסות עם שקיות זבל גדולות), המשיך בעלייה למטוס (התמונה גדולה יותר מהשביל הצר שבין הכיסאות, כך שנאלצתי לבקש מאנשים שיפנו לי, לנו, מקום) והסתיים בטיסה עצמה ובסוגיה איפה מושיבים את מרן הרב זצ"ל במטוס (זה דווקא היה הקטע הקל, כי ישבתי בקצה הטור, במקום שמאחוריו אין עוד כיסאות, רק מין ארון ציוד כזה שמיועד לצוות המטוס. אז הנחתי אותו ביראת כבוד ממש צמוד אליי).

4. במשך כל תקופת שהותנו בארצות הברית הביט עלינו הרב קוק מקיר סלון ביתנו. בכל פעם שיצאנו לעוד הרצאה, קהילה או טיסה. בכל פעם שהילדים נכנסו או יצאו מהבית לבית הספר. שמחתי על ההחלטה להביא אותו איתנו לכאן. למה? מכל הסיבות שכבר הוזכרו לעיל. והיה פה עוד עניין סמלי שנתתי עליו את דעתי רק מאוחר יותר. יש הרבה תמונות יפות של הרב קוק (יש תמונות לא יפות שלו?), אבל התמונה הספציפית הזאת צולמה בארצות הברית. שנים חשבתי שהיא צולמה בתקופת היותו בלונדון, אולי בגלל הרכב שנראה ברקע. אבל לפני כמה שנים קראתי מאמר שפרסם יאיר דן מבית הרב קוק על נסיבות הצילום: מסתבר שבשנת 1924 יצא הרב לביקור בארצות הברית, מלווה ברב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת חברון, וברב אברהם דב כהנא שפירא, בעל ה'דבר אברהם' ורבה האחרון של קובנה לפני השואה. המטרה הייתה לגייס כסף לישיבות ארץ ישראל, אבל בסופו של דבר הביקור הפך גם לדיפלומטי, ובמהלכו פגש הרב מנהיגים חשובים כמו ראש עיריית ניו יורק, ראש עיריית שיקגו וראש עיריית בוסטון.

אחד משיאי הביקור היה פגישה בחדר הסגלגל בבית הלבן עם נשיא ארצות הברית דאז, קלווין קולידג'. התמונה המדוברת צולמה לפני אותה פגישה בבית הלבן. היא נמצאה בספריית הקונגרס על ידי יהודי אמריקני שחקר את הביקור ופרסם עליו מאמר: "אחד הסיפורים והתצלומים שהפתיע אותי ביותר היה תיעוד ביקורו של הרב ד"ר אברהם כ. קוק בארצות הברית ופגישתו עם הנשיא קלווין קולידג' בבית הלבן, ב-15 באפריל 1924" (למי שמופתע כמוני מהתואר "דוקטור", נסביר שהרב קוק לא למד באקדמיה, אבל נראה שבאותם ימים כונו רבנים בכירים בתואר דוקטור).

את מה שהתרחש בתוך החדר הסגלגל תיעד כתב של סוכנות הידיעות JTA. לפי הדיווח שלו, הרב התנצל בפתח הפגישה על שאינו יודע אנגלית ולכן ייעזר ברב אהרון טייטלבוים כמתורגמן. הוא הודה לנשיא על תמיכת שני בתי הקונגרס בחוק משותף, בעקבות הצהרת בלפור, שמשמעותו היא הכרה בזכות העם היהודי להקמת מדינה בארץ ישראל, וציטט מקורות שאומרים ששיבת היהודים לארץ תועיל לא רק להם, אלא תהיה ברכה לעולם כולו.

5. ומארצות הברית של אפריל 1924, אני קופץ 96 שנים קדימה, אל ארצות הברית של אפריל 2020. בעולם כולו מתים אלפי בני אדם ממגפה מסתורית חדשה שנקראת "קורונה" ומידבקת בקצב מסחרר. אחד המקומות שסופגים את האבדות הכי גדולות הוא ניו יורק.

ישבנו מבודדים בביתנו שם בשכונת פייב-טאונס. כל ההרצאות והפעילויות והטיסות מבוטלות, בבהלה, בזו אחר זו. בתי הכנסת נסגרים וגם בתי הספר ואנחנו צופים בשידורי החדשות מהעיר מוכת המגפה, עם משאיות שמפנות גופות מבתי החולים במנהטן. ביום שבו הודיעו על 3,000 נפטרים ביום אחד בניו יורק, אנחנו מחליטים לברוח על נפשנו למדינה שבה כבר מהרגע הראשון הטיפול במגפה היה נראה הרבה יותר רציני ואחראי: מדינת ישראל.

ימים ספורים קודם לכן הודיעה אל על שהיא מפסיקה את טיסותיה לארץ, וזה הפך את הכול להרבה יותר מפחיד. מי יחלץ אותנו מכאן אם חלילה נידבק? הרקולסים של חיל האוויר? אז בשנייה שגילינו שיוצאת מחר טיסה, כנראה אחרונה, של אמריקן איירליינס לארץ, ושיש עליה שבעה מקומות - קנינו מיד את הכרטיסים.

6. זה היה ביום ראשון בצהריים. הטיסה יצאה ביום שני בערב. כלומר, הייתה לנו טיפה יותר מיממה לארוז חיים של שנה ולצאת לשדה. הייתי כותב כאן על הטראומה של הבריחה המשפחתית מארצות הברית, אבל זה נראה לי קצת בכייני. אחרי הכול, למיליוני בני אדם בעולם הייתה טראומה הרבה יותר גדולה משלנו במגפה הזאת. הרי הקורונה פגעה בכל כך הרבה מעגלים. ובכל זאת, יש רגעים שנצרבו אצלי. כמו הריצה המבוהלת עם חמישה ילדים ותשע מזוודות בטרמינל של נמל התעופה ניוארק. או הנחיתה בנתב"ג הריק מאדם. זה היה מחזה אפוקליפטי לגמרי: מקום שהוא סמל להמולה יום ולילה – שומם. מטוסים עומדים דוממים על המסלול ורק קומץ אנשי רשות שדות התעופה מטפלים בטיסות הבודדות שנחתו בארץ. ואם זה לא מספיק הזוי, אז מהמסכים הענקיים בכל פינה עוד מוקרנות פרסומות של חברות התעופה לדילים לחופשה בחו"ל בקיץ, זכר מעידן אחר. האחרון בנתב"ג כיבה את האור, אבל שכח את המסכים דולקים.

7. ויש עוד זיכרון אחד שאני לוקח איתי: הרגע שבו אני נכנס עם כל המזוודות לנמל התעופה בארצות הברית, ובאותה שנייה כל הראייה שלי מיטשטשת. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמתי מסכה על פניי, לקראת הטיסה, והפעם הראשונה שבה חוויתי, בלי הכנה, את מה שיעצבן אותי ואת כל בעלי המשקפיים באנושות בחודשים הבאים: האדים שהמסכה מייצרת על עדשות המשקפיים.

ובתוך כל הלחץ הזה (הגענו לשדה ברגע האחרון. הייתי שמח להאשים גם בזה את הקורונה, אבל האמת שזה אפיין אותנו הרבה לפניה וגם הרבה אחריה), עומדת פקידה אמריקנית עם מבט אטום בעיניים – ושוקלת מזוודות. לאט.

במזוודה הזאת, היא אומרת, יש חצי פאונד יותר מדי, ובזאת רבע פאונד יותר. אנחנו מנסים לעורר את רחמיה, להסביר לה שאנחנו סוג של פליטים נמלטים אז אין לנו ברירה, וחוץ מזה המטוס חצי ריק, אבל היא מתעקשת לאכוף את הנהלים. ואני מתחיל לפתוח את תשע המזוודות על רצפת בית הנתיבות, מנסה לחשב כמה זה בעצם רבע פאונד (עד לרגע זה אני לא יודע), מנסה להעריך מה אפשר להעביר ממזוודה כזאת לאחרת, מה אפשר לקחת ביד או להכניס לטרולי. והכול מבעד לאדים האלה במשקפיים, ועם המחנק מהמסכה החדשה, ותוך כדי שאני מקפיד לא לגעת בדלפק ולשמור שגם הילדים לא יגעו בו חלילה. הרי אלה היו ימים שבהם פחדו גם ממשטחים. אה, עכשיו אני נזכר שהייתי גם עם כפפות כחולות כאלה, מה שסירבל עוד את כל העניין.

תוך כדי, אשתי אומרת לי שאין ברירה, חייבים לשלם על מזוודות נוספות, לא משנה כמה זה עולה. ואני, לראשונה בחיי, נכנע ומסכים איתה במריבה הקבועה שלנו בחו"ל. אלא שאטומת המבע מודיעה לנו שבשלב הזה אי אפשר להוסיף מטען נוסף גם בתשלום, כי הטיסה בעצם נסגרה.

8. ואז אני מבין שאין ברירה. אם אנחנו רוצים להספיק לטיסה, נצטרך להשאיר פה כמה דברים. למרבה המזל, דודי וחני פרקש, מחב"ד אולימפיה-מונסי, שהפכו ל"דודים" שלנו בכל תקופת השליחות בארצות הברית, היו שם איתנו גם ברגע הזה. אפילו בימים הראשונים והכי מפחידים של הקורונה, שבהם אנשים לא העזו לצאת מהבית, הם התעקשו ללוות אותנו לשדה התעופה, כי אחרת איך הילדים יקבלו את כל שקיות הממתקים שהם הכינו בשבילם לטיסה?

"מה הבעיה?" אמר דודי בקולו המרגיע, "אנחנו ניקח בחזרה את הדברים, ובהזדמנות הקרובה שנבוא לבקר בארץ נחזיר לכם אותם. העיקר שתספיקו את הטיסה". אני יודע שמשפחת פרקש מבקרת הרבה בארץ, אבל מי יודע מתי תהיה הטיסה הבאה? מי יודע בכלל אם אנשים עוד יטוסו בין מדינות? הרי הדבר הראשון שהמגפה המסתורית הזאת גרמה היה סגירה של שדות התעופה. טוב, אבל אין ברירה. חייבים לוותר על משהו. על מה? אין זמן לחשוב. ואז, בהחלטה של רגע, אני זורק על דודי פרקש את הרב קוק, ונפרד ממנו לשלום.

כמה דקות אחר כך, בריצה המטורפת למטוס, אני עוד חושב לעצמי: למה מכל החפצים של המשפחה, השלכת לים הסוער דווקא את המצפן, את הזיכרון, את המזכרת, את הקמע? אבל אין זמן לייסורי מצפון. ברקע כבר קוראים את שמותינו ואת שמות ילדינו בכריזה, בקריאה אחרונה.

9. למעלה משנתיים ימים נתקע הרב קוק במונסי. מאז הפרידה החפוזה ההיא דודי וחני פרקש ביקרו כמה פעמים בארץ, אבל איכשהו תמיד זה לא הסתדר. לכו תדעו: אולי לתמונה הזאת היה איזה תיקון לעשות במונסי. ולא סתם במונסי, אלא בבית של נינו של ר' עמרם בלוי, מייסד נטורי קרתא ואחד מרודפיו המרים ביותר של הרב קוק.

מה לפרקשים החב"דניקים ולגדול הקנאים בכל הזמנים? ובכן, זה מתחיל ברב יקותיאל פרקש, מחשובי הפוסקים בירושלים ומחבר ספרי הלכה ידועים. הרב פרקש, איש חסידות תולדות אהרן הקנאית ויד ימינו של האדמו"ר מייסד החסידות, עבר מהפך בחייו, אחרי שפגש את הרבי מלובביץ' בשנות השבעים. הוא, אשתו רחל, נכדתו של בלוי הקנאי, ו־17 ילדיהם (זאת לא טעות הקלדה) הפכו לחסידי חב"ד, ולימים לשליחים שמפיצים את אור התורה והחסידות ברחבי העולם היהודי. אחד מהם, אחד חלקי 17, הוא דודי שלנו מארצות הברית. האיש על התמונה. אח, אם סבא רבא שלו היה יודע על מי שמר מכל משמר בביתו שנתיים ימים...

השבוע, מעט לפני ג' באלול, 87 שנים לפטירת הרב קוק, חזרנו הביתה אחרי מסע הרצאות ארוך בארצות הברית, שהיה סוג של השלמה לשליחות שנקטעה בשיאה לפני למעלה משנתיים. איתנו חזרה התמונה של הרב קוק. גם היא, כנראה, השלימה סוף סוף את שליחותה בגלות, ושבה לסלון הבית שלנו בארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה.

דודי פרקש עם תמונת הרב קוק בביתו במונסי. על הקיר: תמונת סבו ר' עמרם בלוי. צילום סלולרי: ידידיה מאיר





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;