1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

שמעון ברייטקופף על הגבאים בבתי הכנסת / טור חובה

בטור שפרסם הסופר שמעון ברייטקופף בעיתון 'משפחה' העלה תובנות רבות על תפקיד הגבאים בבתי הכנסת ובעיקר על המתפללים שמתלוננים ולא מוקירים טובה לאלו שנושאים בתפקיד כפוי טובה. "קחו קבלה אחת טובה לשנה החדשה, עכשיו, ערב יום כיפור, תגשו לגבאי שלכם בבית כנסת, ותודו לו מכל הלב. תגידו לו כמה אתם מעריכים את כל מה שהוא עושה"

שמעון ברייטקופףח' תשרי תשפ"ג 03/10/2022 20:01

עם ישראל מרובה דעות תפילה בבית כנסת. אילוסטרציה תפילה בבית כנסת. אילוסטרציה צילום: דוד כהן, פלאש 90

שק החבטות

הטור הזה נכתב במוצאי ראש השנה. יום שלישי בלילה.

ביומונים נהוג לסכם מידי שנה בכותרת על "תחושת ההתעלות המקודשת שעברה על עם ישראל בימי החג".

אם נודה על האמת, הכותרת הזו, היהודית כל כך - אולי היהודית ביותר לאורך כל השנה - ממחישה במידה רבה את התחושות בקרב רוב הציבור, שחש התעלות אדירה בחג, קרבת אלוקים, וחווה רגעים מזוקקים של התבוננות, של מבט מסכם על השנה וקבלות טובות לשנה הבאה.

אבל יש גם תופעות שוליות שכדאי לתת עליהן את הדעת, ואלמלא היו החגים כה מרוממים ומקרבים בין יהודי לאביו שבשמים, לא היינו נדרשים להאיר נקודה זו, שהתייחסות אליה היא תיקון עצום, לא רק לתקופה זו, אלא לאורך כל השנה.

ואני פותח בנקודה הזו, כי היא משקפת לא מעט מהחיים שלנו.

לפעמים אנחנו עוברים חוויות אדירות, כבירות ממש, אבל בסוף במקום לקחת את החוויה המרוממת הזו לכל השנה, אנחנו בוחרים להתעסק בטפל ולאבד את כל החוויה לטובת קנטור שהוא לא באמת נצרך, אבל הוא צורב בנו את החוויה של הימים האלה בצורת הקנטור במקום להתמקד בכל מה שנעלה ומרומם.

ובמה דברים אמורים.

אין ספק כי היצור הכי אומלל בטבע בשלושת השבועות שבין ראש השנה לשמחת תורה, הוא האדם הנושא בתפקיד גבאי בית הכנסת (רק להדגיש גם בגלל שזו האמת אבל גם בגלל שאני לא רוצה להסתבך עם אף אחד שכל הנכתב פה נלקח ממקורות זרים לחלוטין וממחקר עיתונאי מקיף בקרב גבאים, וברוך ה' זכינו שאצלנו בבית כנסת כולם נוהגים בעין טובה ובפרגון גדול בדרכו של מורנו המשגיח שליט"א).

ובכן, מתברר, שבשביל שהעולם יתנהל בצורה נורמלית ויצליח להתקיים, הקב"ה החליט לרכז את כל השיגעונות של האנשים בחודש אחד: חודש תשרי. ובמקום אחד: בית הכנסת. במקום אחד בתקופה של שלושה שבועות מרוכזים יוצאים כל הקפריזות והתקפי הטירוף, ונופלים על אדם אחד. אברך אומלל שחלם להיות עסקן שכונות, והפך להיות שק החבטות הלאומי: גבאי בית הכנסת.

לא בחינם עשה זאת הקב"ה. יש בהם בגבאים משהו שיודע להכיל את כל ההתקפות הנ"ל. אם אותם אנשים מהבית כנסת היו מוציאים את אותם התקפי שגעונות בעבודה או במשפחה - סביר להניח שהם היו הומלסים ברחובות נטולי משפחה ועבודה. אבל הקב"ה רודף צדקה וחסד, ריכז את כולם למקום אחד, אל מול אנשים שיודעים להתמודד עם הדבר הזה.

מהקידוש עד המזגן

זה מתחיל עם המקומות. גם בבית כנסת שיש בו עשרה מתפללים ואולם בגודל של אצטדיון טדי יהיו מריבות. זה הכלל שמלווה את הימים הנוראים מאז היוסדם: כולם רוצים מעבר, משל הם בטיסה לניו יורק ולא בבית כנסת שכונתי צפוף, וכשיש שני מעברים בשורה של עשרה מקומות, מדובר במשימה שאיך שלא תסובבו אותה, אי אפשר לצאת ממנה בשלום.

יש את פלוני שלא רוצה לשבת ליד אלמוני ("שנה שעברה כבר אמרתי לכם, פשוט לדבר לקירות"), וזה שתמיד דופקים אותו ("איך זה שתמיד יש לי כ"כ קצת מקום לרגליים"), זה שלא מוחל לעולם ("אני עם הגבאי הזה גמרתי, זהו זה") וזה שגונב שתי מקומות בלי לשאול אף אחד, שם את הטלית על הראש ולא שומע כלום ("באמת הייתי שקוע בתפילה, כ"כ מצער שניסית לשבת. בשנה הבאה בע"ה").

קחו איתכם כלל אחד: מי שמתלונן הכי הרבה הוא תמיד זה שלא שילם מעולם על המקומות. לגבאי החצוף הזה אני עוד אשלם? משנה שעברה הוא חייב לי כסף, יש גבול לכל תעלול?

כל זה מתרחש עוד לפני תפילת מנחה של ערב החג הראשון, מיד לאחריו נפתחים שערי שמים, וצרות חדשות ניחתות על עם ישראל. הראשון הוא כמובן המזגן.

קר מידי וחם מידי, והמזגן מטפטף עלי, תעלה את המעלות ותוריד. אפשר להביא גוי? זה פיקוח נפש ממש. אני לא מבין זה סיביר פה או בית כנסת? אפשר למות פה מחום, זה לא צחוק. אני נחנק. תפקיד אחד נותנים לגבאי הזה, לכוון ל-22 מעלות את המזגן, גם אותו הוא לא מסוגל למלא. פשוט להתפלץ.

ויש את הטישו. הטישו הוא רק פיסה אחת שמגלמת בתוכה את כל התחזוקה של בית הכנסת. דפים ל'כורעים', נייר חתוך לנגב את הידיים, מפות לשולחן, לרכוש מחזורים ולהבדיל להכין את ספרי התורה לקריאה של הבוקר או לדאוג לבקשות של החזן. אם יהיה חסר לרגע אחד, עזבו – לא יהיה חסר, יהיה נדמה למישהו שחסר, אחת דינו של הגבאי.

נו באמת, ככה נערכים? ראש השנה נפל בהפתעה על מישהו? למה לא מתארגנים כמו שצריך? לנג'ז על ההוראת קבע הוא יודע מצוין, אבל לדאוג לכמה חבילות טישו – זה גדול עליו.

אחרי שניה הוא מוצא כמובן חבילת טישו בשולחן מאחוריו. הוא כמובן לא יחזור בו. למה לא לשים אחד על כל שולחן, מה הקמצנות הזו? מה כבר ביקשנו?

ויש כמובן את הקידוש. זה התחיל כמשהו קטן בשביל שאנשים שגרים רחוק יוכלו לטעום משהו. אט-אט זה הפך לציר אסטרטגי בימי החג. השתיה קרה וחמה מידי בו זמנית, למה לא קשרת את השקית של העוגות בשביל הטריות? למה צריך קידוש בבית כנסת, סתם ללכלך? שכל אחד יביא בשקית ונגמור את הסיפור. למה לא עושים קידוש יותר גדול? אנשים לא באו לצום פה. ולמה לא שומרים על הילדים שלא יסתובבו בין הרגלים ויחסלו את כל העוגות. מה הבעיה לחלק להם שקיות ממתקים?

מתנת השכחה

אבל עם הכל הם עוד היו מסתדרים – יש דבר אחד שהם פשוט לא יודעים איך להתמודד איתו.

מהירות התפילה.

היום יש כל מיני אפליקציות שממהרות או מאטות את הקול של המדבר. החידוש הזה לא הגיע עדיין לצערם של הגבאים לבתי הכנסיות ומה שקורה פה זה קקופוניה של טענות שאין להם התחלה אמצע וסוף.

למה הוא מורח? מה העניין? מה הוא יוסל'ה רוזנבלט? סע כבר. זה לא לעניין. אנשים מאבדים את הריכוז. אני לא מבין לאן הוא ממהר למען ה'? יש לו עבודה אחרי התפילה, הוא רץ לבשל את החג? יש יומיים בשנה להתפלל למה אי אפשר להתפלל כמו בני אדם. שיאט קצת.

לא להאט, שימהר, אבל שיאט בשירים וימהר בפיוטים, שיעשה יותר שירים ופחות שירים.

עם ישראל הוא עם מרובה דעות והכל יוצא על ראשו של הגבאי האומלל.

כשרוחו טובה עליו, בהסקת מסקנות בסוכה בחול המועד הגבאי כבר הבהיר שאין לו שום השפעה על החזן. להפך, כשהוא מבקש ממנו למהר קצת – הוא מאט. אבל גם זה לא מונע מהציבור שוב ושוב להוציא עליו את הכל.

חסד עשה עימנו הקב"ה שנתן לגבאים תכונה נפלאה: שכחה. כמו יולדת שנשבעת שלא תלד שוב, גם הם – סביר להניח – מיד במוצאי הימים הנוראים נשבעים שהם על הסיוט הזה לא חוזרים ויהי מה. הם מניחים את המפתחות, והפעם לתמיד. חולפים כמה חודשים – והקב"ה משכיח מהם את כל המאורעות, והם חוזרים שוב לזירת הקרב כאילו לא היו בה מעולם.

קחו קבלה אחת טובה לשנה החדשה, עכשיו, ערב יום כיפור, תגשו לגבאי שלכם בבית כנסת, ותודו לו מכל הלב. תגידו לו כמה אתם מעריכים את כל מה שהוא עושה. את הלילות בלי שינה שהוא מעביר בסידור המקומות על גבי המפה, את החשיבה שלו על כל פרט, את ההתייחסות לכל הערה בחיוך ובמאור פנים.

הוא יעמוד בנשימה עצורה, ויחכה ל'אבל'.

אבל אתם לא תגידו לו שום אבל.

רק תודה רבה מכל הלב. אם תוכלו לצרף משהו קטן, מתנה קטנה לו או לאשתו – תקנו את עולמכם.

והאמינו לי, את ההערה המתחכמת שלכם על המזגן, הוא כבר שמע משלושה אנשים. אפשר לחסוך את זה.

וזכות העין טובה תעמוד לנו להיחתם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. כמה נכון. מנסיון אישי...  

    גבאי

    • גבאי 


  2. שמעון אתה טועה. לא להעיר שום דבר גם זה לא טוב ולא נכון.  (ל”ת)


;