1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

חֶסֶד נְעוּרַיִךְ: הרבי אמר לי משפט שנחרט בי לעד / מרדכי גולדמן

הוא עצר אותי, אחז בכתפי והלם בי משפט שנחרט בי לעד: "גם אני נכנסתי לישיבה בלי כובע וחליפה לפני בר מצווה. נולדתי בכ"ה אלול, אני מבין אותך ממש, אבל תדע שזה יעבור מהר". מרדכי גולדמן מקרובו האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל שנפטר בפתאומיות השנה

מרדכי גולדמןי"ב תשרי תשפ"ג 07/10/2022 14:06

שלושים להסתלקותו הרבי מזוועהיל זצ"ל הרבי מזוועהיל זצ"ל צילום: שוקי לרר

את רבי שלמה גולדמן, הרבי מזוועהיל זצ"ל שנפטר לפני חודש ימים, הכרתי לראשונה עוד לפני שמלאו לי שלוש עשרה שנים.

הגעתי מבני ברק לישיבה קטנה בירושלים, ילד כמעט יחיד בישיבה עם מאות בחורים בכובעים וחליפות. זאת הייתה תקופה שנמשכה פחות מחודש עד שמלאו לי שלוש עשרה וזכיתי בכובע וחליפה משלי. אבל מכל תקופת הישיבה הקטנה, זו אחת התקופות הזכורות לי ביותר.

הרצון להיות "כמו כולם" הוא אחד הדחפים החזקים ביותר בגיל הזה. ספרתי את השעות עד הבר-מצווה.

הוא היה מגיד שיעור בשיעור ב', וידעתי שהוא בן-דוד ראשון של אבי. זיהיתי את פניו, אבל לא הכרתי אותו.

הפעם הראשונה שנפגשנו היה בשבוע הראשון של אלול. צעדנו שנינו זה מול זה, הוא עם גמרא ביד, בדרך למסור שיעור, ואני בדרך לשמוע שיעור. בכמה שניות שבהן מבטינו הצטלבו זיהיתי אותו, ידעתי שגם הוא זיהה אותי.

הוא עצר אותי, אחז בכתפי והלם בי משפט שנחרט בי לעד: "גם אני נכנסתי לישיבה בלי כובע וחליפה. נולדתי בכ"ה אלול, אני מבין אותך ממש, אבל תדע שזה יעבור מהר".

הוא לא שינן באוזניי איזה ווארט, לא הקטין את המצוקה, לא השמיע איזו בדיחה. הוא פשוט ראה את מה שהנער הצעיר הזה מבני-ברק הרגיש ונתן לזה מקום. זה היה מפגש כנה ויוצא דופן עבורי. מפגש עם הזדהות אמיתית, פשוטה ובלתי-מתחכמת.

זה היה המפגש הראשון.

לא רק מגיד שיעור

שנה לאחר מכן, בשיעור ב', זכיתי להיות תלמיד שלו.

הוא היה מגיד שיעור יוצא דופן. למרות שהוא לימד 'בקיאות', והוא לא באמת היה חייב ליצור אינטראקציה מעמיקה עם התלמידים, בכל זאת ניסה לצקת משהו מעבר.

הוא מעולם לא הגיע רק למסור שיעור וללכת.

תמיד היה נוהג לפתוח את השיעור בהתייחסות לענייני דיומא. אם היה יארצייט של יהודי גדול, הוא היה אומר עליו כמה מילים. מספר הנהגה יפה שלו.

זו הייתה תקופה נוראית של פיגועים רצחניים ברחבי הארץ, רבים מהם התרחשו בירושלים.

אחרי כל אירוע כזה הוא היה פותח את השיעור במשנה אמונית סדורה. מצטט ספר חסידי, או מביא דברי חיזוק ששמע מרבותיו.

בי"ט אדר תשס"ב, מוצאי שבת פרשת עקב, התרחש פיגוע נוראי סמוך לשטיבלאך בשכונת בית ישראל בירושלים. עשרה יהודים נרצחו בפיגוע, מתוכם שישה ילדים.

זירת הפיגוע התרחשה במסלול שבו צעדנו מידי בוקר מהפנימייה לישיבה הקטנה. היינו מזועזעים. שמענו את אוושת כנפיו של מלאך המוות. בדרכינו לישיבה ביום ראשון בבוקר עוד ראינו את זק"א אוספים מהרחוב את דם הפצועים וההרוגים.

נער אחד, שעזב גם הוא בית בבני-ברק החמימה לירושלים הזרה וחלק איתי את אותו חדר בפנימייה, חווה את הפיגוע באופן יוצא דופן. אנחנו, חבריו, שמנו לב שמשהו לא תקין. אבל המצוקה לא הגיעה לצוות. אלו היו זמנים אחרים.

ביום ראשון בצהריים, בזמן שנשא דברי חיזוק נלהבים על הפיגוע, רבי שלמה זצ"ל הבחין שמשהו בהתמודדות של הבחור עם האירוע לא תקין.

אחרי השיעור הוא קרא לו לשיחה אישית.

לקראת כתיבת הטור הזה, התקשרתי לאותו בחור, היום אברך חשוב, והזכרתי לו את הסיפור שארע לפני 20 שנה.

הוא נזכר מיד: המגיד שיעור ראה שלקחתי את זה קשה מאוד, הוא קרא לי ואמר לי לנסוע לכמה ימים הביתה. בכך תם האירוע מבחינתי. התאוששתי וחזרתי לעצמי.

אני שידרתי אז מצוקה נוראית, הוא פשוט ראה אותי. זה הכל.

רבי של צרות קטנות

עד שעזבתי את הישיבה הקטנה, הייתי מהבחורים המקורבים אליו. אלו היו בד"כ כמה בחורים משיעור ג' אוהבי חסידות, ואני שהייתי על תקן בן המשפחה. כנער הוא אף הזמין אותי כמה פעמים לביתו - מחווה שבמושגים של בחור בישיבה קטנה המתגורר בפנימייה - ערכה לא יסולא בפז.

הקשר נמשך לאורך השנים, למרות שבמשך תקופות ארוכות כמעט ולא יצא לנו לשוחח.

נפגשנו בעיקר בשמחות ובאירועים אקראיים. פעם אמר לי, שיש מעט אנשים שהוא מדבר איתם אחת לתקופה, והשיחה נמשכת בדיוק מאותה נקודה.

תמיד זכרתי לו "חסד נעורייך", את המפגש הראשון שלנו. פעם אזרתי אומץ, הזכרתי לו את הסיפור. הוא לא נזכר. איך אפשר לזכור, תהה.

אחרי שמונה לכהן כאדמו"ר הקשר התחמם. בשנים האחרונות הוא הזמין אותי לבוא יותר לזוועהיל, ונעניתי, בעיקר בחגים. אל תשכח את השורשים שלך, הכה בי.

כשהיה רואה אותי, בזמן ההקפות, אחרי התפילה, תמיד היינו מחליפים כמה מילים. הוא שמח בבואי, ודאג שאני אדע על כך.

ככל שהגעתי יותר, התקרבנו יותר, ובשנים האחרונות שוחחנו מפעם לפעם בטלפון.

אולי הדבר שהכי אפיין את הרבי, הייתה העובדה שהוא לקח קשה. אולי קשה מידי. לא רק אירועים שאותם פגש באופן אישי, אלא גם צרות של כלל ישראל.

לפני שנתיים הוא התקשר אלי בוקר אחד. הוא קרא בעיתון על פטירתו של החייל עמית בן-יגאל הי"ד. בן-יגאל נהרג מאבן כבדה שנזרקה על ראשו מאחד הגגות במהלך מעצר מחבלים בכפר יעבד.

עמית בן יגאל היה בן יחיד לאביו ולאמו. משנרצח, חרב עליהם עולמם.

אתה יכול להשיג לי את המספר של הורי החייל שנרצח – שאל אותי באותה שיחה. השגתי לו. אין לי מושג מה קרה לאחר מכן.

בשיחותינו כמה פעמים אמר לי מפורשות, שההנהגה פוגעת בבריאותו. שהעול הכבד של שמיעת צרותיהם וכאביהם של אנשים, גובה ממנו מחיר אישי.

הוא לא רק שמע את צרותיהם של יהודים אחרים, הוא ממש ערם אותם על כתפיו.

הוא לא היה רק רבי של צרות גדולות ומעניינות. הוא היה רבי גם של צרות קטנות ומתסכלות. ילד שלא מקובל חברתית, אברך שהתסבך בחובות ועיקולים, בחור מבוגר שלא מוצא את עצמו.

פעם אחת אמרתי לו, רבי, אפשר לדאוג לכך שתשמעו פחות צרות של יהודים.

בעיקרון אתה צודק, השיב לי בדרכו האופיינית, אבל אני רואה את ההקלה על פניהם כאשר הם מספרים לי את מה שיושב עליהם. אם זה מקל עליהם, אין לי רשות להפסיק את זה.

ליצנותא דעבודה זרה

מידי פעם הוא היה מבקר דברים שכתבתי.

פעם אחת השוותי בטורי בין השיטות של טראמפ ושל נתניהו לעורר אמפטיה והזדהות בקרב הציבור. כתבתי שזה אותו אדם, ברמת התפתחות שונה.

הוא התקשר ומחה. איך אפשר להשוות בין יהודי לגוי. יהודי, למרות שהוא אוכל נבילות וטריפות חוטא ומחטיא - נשמתו חצובה מכסא הכבוד. הוא הרי חלק אלו-ה ממעל.

גוי, למרות שהוא עושה למען יהודים, הוא עדיין גוי נחות ושפל לאין שיעור מיהודי - באיזה מצב שלא יהיה.

באחת ההזדמנויות, סיפרתי לו על הקושי לכתוב טור שבועי והבעתי באוזניו את הרצון להפסיק עם הכתיבה.

אתה יודע שכל שבוע אתה עושה מצווה, השיב לי.

מצווה?

כן, מצוות "ליצנותא דעבודה זרה".

בשלב הזה הוא ציטט לי כמה ראשונים שפסקו שזו מצווה לבזות ע״ז.

יש אצלינו כאלו שמעריצים יותר מידי את הצבא, את ראש הממשלה – הסביר. זה טוב שאתה עושה מהם ליצנות. זו ממש מצווה.

ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות – הוסיף, צריך להשתמש בזה גם לכיוון השני.

תקופה קצרה לפני שנפטר הוא התקשר אלי. בדיוק הייתי בטיסה. כשנחתתי שמעתי הודעה קצרה בתא קולי "מוטי, כשאתה יכול תחזור אלי". מסיבה שאני לא מסוגל להסביר לעצמי, לא החזרתי שיחה.

ביום שני, ב' באלול, בשעה שבע בערב שמעתי שהתמוטט. הדבר הראשון שהכה בי הייתה השיחה שלא החזרתי. הבטחתי לעצמי שכאשר הרבי יתאושש, מיד אתקשר חזרה.

כמה שעות לאחר מכן עמדתי ליד המיטה בבית המדרש בשכונת בית ישראל. ראיתי אותו מונח על הארץ, עטוף בטלית ומוקף בנרות.

נשארה לי רק שאלה קטנה, רבי, שאלה שתמשיך לנקר בי כל חיי.

לא הספקתי.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מאות בחורים בישיבת זוועהיל עם כובעים וחליפות...נסחפת...  (ל”ת)

    הצנזור החרדי

    • הרבי היה מג"ש בישיבת ביאאן וסלונים לא בזוויהל (ל”ת)


    • הדיבור על ישיבת סלונים (ל”ת)


;