1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. משפחה

האורח הכי חשוב במסיבה // טורה של אפרת ברזל

איך את אוהבת לחגוג את יום ההולדת שלך? אפרת ברזל בטורה השבועי משתפת באורח הכי חשוב שהגיע למסיבה אבל היה שם בעצם כל הזמן

אפרת ברזלג' חשון תשפ"ג 28/10/2022 08:31

עוגת יום הולדת עוגת יום הולדת צילום: pixabay

מה הפלא שאני קצת דואגת, כשזה ככה בא לי פתאום,

הגיל העגלולי הזה. בדיוק ביום הזה, היום, ג' בחשון.

עגלולי,

לא של ארבעים ולא של שישים, בלי שהספקתי לפקוח עין, ככה, פשוט הגיעה לה שנת החמישים.

אני לא בטוחה שהכנתי את עצמי מספיק למחויבות הזאת, בדיוק כמו שלא הגעתי מוכנה לסבתאות הזו, לנשואים האלה שהיו פעם קטנים והתחתנו להם, לשבתות הענקיות האלה, לכיסאות האוכל המחדשים נוכחותם בסלון אחרי כמה שנים של העדרות.

לתינוקות שלי הפרטיים הייתי מוכנה תמיד.

חיכיתי להם.

שיחקתי בבובות עד גיל ממש זקן, אפילו פעם אמא שלי העירה לי על זה, והבנתי בזכות ההערה שצריך קצת להסתיר את עגלת הבובות המפוארת שהיא קנתה לי אחרי שנדנדתי מספיק, עגלת בובות חדשה במראה ישן עתיק, כזו שידית האחיזה שלה הייתה נמוכה מדי לילדה שהייתה כבר גדולה מדי.

לא שהתווספו לי עוד הרבה סנטימטרים מאז, אבל תמיד רציתי לטפל בתינוקות. ולהחליף להם חיתול, להרגיש נותנת, נחוצה, מיטיבה, מטפלת.

לא הסבירו לי אז שכולם גדלים יחד. באותו מקצב של שנים. וכשהשנים חולפות עליהם הן גם חולפות עליך.

לא הסבירו לי אז שהזמן עובר על כולנו, או שמא הוא עומד ואנחנו פוסעים בתוכו.

זמן, הדבר הנצחי והחמקמק הזה.

ביקשתי מבעלי שבשום אופן לא יעשה לי שום דבר שקשור אפילו לא למילה הפתעה. אני לא אוהבת.

"אז מה את כן אוהבת?"

ודגמתי לו בדיוק מה. חתיכת כנרת, משפחה, אבוקדו רך בעונה, לחם מחמצת. עדיף מכוסמין. וזמן שקט לתפילות ועוד תפילות. טישו לדמעות.

והוא ביצע. לפי כל ההוראות.

וזה יפה.

תיאום סגנון, או יצירת מסורת של אירועים הנחגגים לבני הבית, זה נושא חשוב. לא תמיד ידעתי להתבטא בו. לפעמים הייתי מתוסכלת מפני שמסורת ציון האירועים המשפחתיים בבית שלי בילדות הייתה שונה מזו שאצל בעלי.  במשפחה שלהם לא היו עושים ממש סיפור מהעניין, אצלנו היו עושים הרבה יותר, אני לא יודעת איך חלפו השנים ועברו הימים והפכתי לגמרי למיישרת קו איתו בנושא הזה,

ימי הולדת מינימליסטים.

לילדים כשהם קטנים כן הייתי משקיעה, אבל אחד לשני אצל עצמנו, לא. וזה בסדר גמור מצד כולנו. לכל משפחה יש את נוהל החגיגה שלה.

היה לי בעקבות זה דיון מעניין עם אחת מכלותיי על איך נהוג אצלם וכמה אצל כל משפחה זה אחרת.

יותר מזריקת קונפטים וצעקת "הפתעה", ביום בו נולדים אנשים, ענין אותי להבין משהו על הזמן שחלף מאז שהגעתי למחנה האימונים הזה שנקרא; חיים.

הזמן מסקרן אותי. יש בו כל כך הרבה. יש ממנו כל כך מעט.

מה זה הזמן, ואיך הוא נראה, ולמה הוא לא היה כאן עד שהוא נברא, ואיפה הוא היה עד אז, ומשנברא, למה דווקא קידושו נקבע עבורנו כעם להיות המצווה הראשונה.

זמן, זה שאומרים עליו שהוא מרפא, זה שתייגו אותו באותה רשימת תרופות בה נמצא מרק עוף, טיפות אקליפטוס לאף סתום, וחיבוקים של אהבת אמת.

שני סוגי זמן פגשתי בסיור המחשבתי שלי. הזמן האמיתי של השעון, של היום, של החודש, של הגיל, והזמן האחר שבא איתו לכל מקום ואומר על האדם הרבה יותר.

הלוואי שיגמר לי כאן המקום בעמוד ולא אצטרך להסביר יותר. להסביר את שני סוגי הזמן זה מסובך לי. אני לא מבינה אותם בעצמי. זה מסוג המחשבות האלה שלרגע ברורות לך כשמש ושניה אחר כך מבולבלות לך בראש.

כל מפגש אנושי עם אדם אחר בזמן אמיתי מביא עמו יחד למפגש את כל האירועים ההיסטוריים של שני הצדדים איתם, את כל מה שקרה בזמן שעבר עליו כאן, את כל הזיכרונות, את כל התסביכים, את כל הפירושים הנכונים והטועים שהתכווצו אצל כל אחד, את כל מה שקרה להם ברגשות מאז.

אין לזמן האחורי הזה באמת יכולת להיות נמדד, אין לו מוקדם או מאוחר כשהוא קופץ לתודעתנו. הוא ארוז בתוך ליבנו,

מדי פעם הוא משחרר מידע, אינו כבול לשום חוקים, חי לו בעולמות הפנימיים, יושב לו על מדף בנפש, יורד לשחק כשמתחשק לו, מציק כשבא לו, ומיטיב כשיש לו זמן.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. אפרת אני אוהבתותך  (ל”ת)


;