1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. היכלי הישיבות

מזולזלת • חנני ברייטקופף בסיפור סוחף על הבחירה שלו

חנני ברייטקופף ליטאי שורשי נזכר בט"ו בשבט בעודו בחור ישיבה, הרחק מבית הוריו שטלטל את עולמו הצעיר ופתח לו פתח יקר מפז, שאותו הוא חב לאיש הפלא • הסיפור המלא פורסם בסוף השבוע במגזין 'שעה טובה'

חנני ברייטקופף, שעה טובה, י"ח שבט תשע"ט 24/01/2019 10:12

בין כסף לשפע טיש ט"ו בשבט טיש ט"ו בשבט צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

השבוע, בדיוק ביום שני, בעודי מנסה לחלץ לעצמי שעתיים של הפוגה, בשעות הלחוצות ביותר שיש במערכת העיתון מכל השבוע, להשתתף עם בנותיי במסיבת הט''ו בשבט המסורתית בבית הוריי, ותוך כדי דיונים סוערים עם הנוגעים בדבר (מפאת רגישות העניין לא אזכיר את השמות..) האם אפשר לגנוב שעתיים, או "קודם תגמור את ה... ואחר כך תעשה מה שאתה רוצה".. נזכרתי לי לפתע פתאום, באותו ליל ט"ו בשבט לפני כמה שנים טובות, בעודי בחור ישיבה, הרחק מבית הוריי, אפילו ממקום לימודי, שטלטל את עולמי הצעיר ופתח לי פתח יקר מפז...

זה התחיל כמה שבועות קודם ט''ו בשבט, כשאני וחברי הטוב מהישיבה, באחד מלילות שישי הקרים והחשוכים ביותר של השנה, כשבעיר מכורתי הרחוקה, ירושלים, דיברו על שלג. שמנו פעמינו לעיר חוף סמוכה למקום לימודנו, שם מתקיים 'משמר' (לילה רצוף המוקדש ללימוד תורה) מיוחד כל הלילה. "כיבוד עשיר" הבטיחו השמועות, יש גם טשולנט מהביל ללא הגבלה, וגולת הכותרת: בבוקר יום שישי לאחר לילה של לימוד, אם באים להיפרד מרב בית המדרש שם, (תשאלו שם באזור איפה הבית כנסת של הרב יגאל) מקבלים מידו 50 שקלים טבין ותקילין.

נביחות הכלבים האימתניים בדרך לבית הכנסת של רבי יגאל

וכך מצאנו את עצמנו, שני בחורי ישיבה, במרכז של איזו שכונה נידחת ומאיימת באחת מערי החוף, מחפשים נואשות אחר בית הכנסת של רבי יגאל, שאמור להיות ממש כאן בסביבה, כפי שהצהיר חגיגית נהג ה'טרמפ' טוב הלב שהסיע אותנו מהישיבה עד קרוב ממש אל היעד.

אחרי שכמעט פרחה נשמתנו מנביחות הכלבים האימתניים שנבחו מכל פינה אפשרית, איכשהו מצאנו את בית הכנסת של הרב יגאל, שהיה באמת קרוב, אלא שלא חישבנו שהוא במקלט הציבורי השכונתי..

הפער בין הציפיות שתלינו במקום לבין מה שנגלה לעינינו היה מפתיע ובלתי צפוי.

התמונה הראשונית הייתה מאוד שונה ממה שדמיינו. המקלט שהפך לבית כנסת מאולתר לעת מצוא, היה בעצם כמין אולם קטן, שישבו בו כעשרה אנשים רובם ככולם מתושבי המקום, והוא הכיל פריטי ריהוט שהבהירו לנו מיד את תקציבו השנתי של בית הכנסת ואת היצירתיות של מפעיליו להתארגן בכל מחיר. היה שם למשל ספסל רחוב שכנראה יצא מחוץ לחוק ואיכשהו הותקן אחר כבוד לתועלת הלומדים, אוסף מרשים של כסאות מכל הסוגים האפשריים, וכמובן כל שולחן עם סיפור משלו.. ושתי עמודות ספרים המכילות בערבוביה כל ספרי הקודש.. משהו מוזר..

עמדנו נבוכים בפתח בית הכנסת, מנסים לעכל מה קורה כאן בדיוק, אך לא ארכו הרגעים ויד חמימה הונחה על כתפינו בברכת ברוכים הבאים לבבית וקולנית מעט לטעמי.

"נעים מאוד ישראל יונה" לחץ את ידינו בחום, הרוח החיה של המקום, שאחר כך התברר לנו כינויו המלא: "יוני שורט מאני".. (בדיחה פנימית של באי בית הכנסת, שמשמעותה בערך: יוני קצר בכסף), שאפיינה את דמותו בדיוק נמרץ, בהיותו אחראי על כלכלת האימפריה, והוא בלוליינות ראויה לשמה בתקציב דחק זעום מצליח לקיים פעילות שלא הייתה מביישת בית כנסת עם תקציב גדול עשרת מונים).

מרגע לרגע התברר לנו, שיוני אמנם 'קצר' היה בכסף, אך כאיזון, היה 'ארוך' בכל דבר שלא נקרא ממש כסף.. ליבו רחב כפתחו של אולם, חיכו מחמדים וכולו ממתקים, ומהרגע שקיבל על עצמו לארח אותנו, הרי הוא מרעיף אינסוף דברי שבח וברכה על הזכות שיש לו שבאו כאן שני תלמידי חכמים, והוא יארגן הכל שיוכלו לשקוע בתורה. הוא כבר רץ אל המטבחון להכין לנו קפה שחור חם ומהביל עם הל ריחני, כשפיו מלא בשירות ותשבחות על הזכות שיש לו לשמש שני תלמידי חכמים, ואיך הוא זכה להכין להם קפה, וישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים, זה בטוח לא בזכותו, זה בטח הזכויות של רבי יגאל, שמפנק אותו במצוות יותר ממה שהוא היה חולם ואפילו אם כל החיים שלו היו רק לזכות לרגע הזה, הכל שווה..

בשעה שבאנו, נותר רק שולחן אחד, שכנראה הושאל מבית ספר כלשהו בסביבה, ובעברו הוא שימש בקודש בכיתות נמוכות מאוד, כך שלא חשבנו שיכול להיות לנו בו שימוש. אך לא הכרנו את יוני. איכשהו, בנוכחותו הכל היה נראה אחרת, וכל התמונה השתנתה.

עודנו עומדים חוככים בדעתנו באיזו אסטרטגיה עלינו לנקוט על מנת שנוכל לשבת בצורה הגיונית, הוא כבר עסק במרץ לפרוס לנו מפת שולחן לבנה ויפה ששלף מתוך הבימה, תוך שהוא מציין באוזנינו, שזה שולחן עם יתרון מיוחד שאין בשולחנות אחרים בבית כנסת, כי בצדדיו מולחמות ידיות לילקוטים, ואם יש לנו חבילות אפשר לתלות אותם בבטחה, וזה נדיר שיש דברים כאלה..

יוני שורט מאני..

כך, מבלי משים, נסחפנו אחר עליצותו הסוחפת של יוני וכל המבט התחיל להשתנות לנו מקצה לקצה. השולחן כבר לא היה נראה מגוחך, הספסל התמלא לו בחן נעים, והמרחב כולו, שהיה נראה לנו קטנטן, פתאום נדמה היה לנו כמרחב רחב-ידיים, מזמין, מכיל כל כמות אנשים אפשרית..

הלילה עבר בנעימים, כשבכל שעה של לימוד יוני עובר בין הלומדים ומציע קפה ותה, וכמובן מנת חמין, אך את זה לא אוכלים כאן, רק במטבח..

לקראת הבוקר, התנצל יוני שהוא חייב לצאת, כי הרב מחכה לו בבית, שיתלווה אליו ויתמוך בו בדרכו למקווה הסמוך. "אבל חכו כאן, הרב ישמח לראות ולהכיר אתכם, ובכלל כדאי לכם לחכות לאחרי התפילה, כי הרב מחלק משהו".. הוא אמר את המשפט האחרון, כאילו מדובר בחלוקה לא צפויה שנעשית בהפתעה ולא בחלוקה שהיא בכלל הייתה הסיבה המרכזית של מסע התלאות שעברנו עד לכאן.

חצי שעה חלפה, והם הופיעו בפתח בית הכנסת, יוני והרב יגאל, יהודי מבוגר הדור פנים, חבוש קסקט פשוט, מעיל שידע ימים יפים יותר, צועד בצעדים כבדים כשיוני תומך בו בנאמנות כעמוד תמך של בטון יצוק.

יוני סימן לנו להתקרב, והרב יגאל, הגיש לנו יד גדולה וגרומה, מחוספסת ככף יד של עומל בעבודת כפיים במשך שנים, ורק עיניו הביעו משהו שעורר בנו סקרנות. יוני הציג אותנו בשמותינו והרב התעניין מה למדנו בלילה, נקבנו בשם הסוגיה, והוא לא הרחיב מעבר לכך.

לאחר התפילה, וברכת פרידה מהרב יגאל, שכללה שטר מרשרש שעבר בלחיצת היד של הפרידה, ליווה אותנו יוני החוצה, ואנו שמענו בדקות ספורות את סיפור חייו ומשפחתו, המונה תשעה ילדים בלי עין הרע. הוא גר ממש כאן קרוב, בהמשך בנין רכבת אינסופי, של השיכונים השכונתיים ובביתו הנחמד ישנם שלושה חדרים יפים (לא כולל מרפסת שירות מדהימה), שבזכות הרב יגאל, זה ברור לו לגמרי, הוא זוכה שגם האמא שלו האלמנה, גרה איתם, והילדים שלו זוכים להכיר אותה יום יום והיא מבשלת את הקוסקוס הכי טעים בעולם (זה לא הוא אומר, אנחנו יכולים לבוא לטעום לבד, והוא ימזוג לנו מנה יפה, ואם לא די בזה, היא גם מבשלת לרב יגאל את החמין של שבת). בקיצור, אם לסכם את תמצית העניין, הוא פשוט חי חיים מאושרים, שהוא איננו יודע לפרש באיזו זכות הוא זכה בהם, שרק הולכים ונהיים טובים יותר ויותר.

נפרדנו מיוני שורט מאני, כידידי נפש ותיקים, ומיד כשהפנה את גבו אלינו, התחלנו בניתוח מעמיק ובלתי מתפשר, בניסיון להבין את הכוח הנפשי הפועל באיש הקסם המיוחד שפגשנו. שללנו את האפשרות שהוא עושה זאת בצורה מלאכותית. כמו כן נשללה האפשרות, אם כי בנחרצות פחותה מהקודמת, שדעתו נשתבשה עליו מרוב צרות ודאגות, לבסוף לא נותרו עוד אפשרויות רבות, והחלטנו לעת עתה, כי מדובר בהחלט במקרה קיצון, שיש לראות בו תופעה יוצאת מן הכלל שאין בה משמעות לגבי אנשים נורמליים, כמונו למשל..

בפעם הבאה שבאנו, סיפר לנו על עומק הקשר שיש לו עם הרב יגאל שהוא חוסה בצילו, ומשמש כעוזרו האישי לכל צרכיו, תפקיד אותו הוא ממלא במקביל לתפקידו הנוסף כגבאי הראשי של בית הכנסת (כלשונו), וזה עיקר עיסוקו במשך היום.

 כשהיה רוצה לדבר על רבו, היה פונה אלינו ממש כממתיק סוד כמוס, שספק אם אי פעם נוכל להיחשף למידע ברמת חסיון גבוהה כל כך כמו המידע ששיתף בו. "דעו לכם שהרב יגאל הוא אחד הצדיקים הגדולים של הדור. הוא לומד כל היום, הוא יודע את כל התורה, גמרות, הלכות, זוהר, שולחן ערוך, הכל. אני צמוד איתו כבר שתים עשרה שנה. זכיתי להיות קרוב אליו, לראות אותו כל היום. הוא רק לומד. אם היה רוצה היה שואל אתכם על מה שלמדתם, את המסכת הזו הוא למד הרבה. זה ראיתי בעיניי".

"ויש גם דברים שזה אני ראיתי בעיניי ואי אפשר להאמין", הוסיף יוני שורט מאני בלהט: "הוא גוזר והקב"ה מקיים. אם היו יודעים מיהו, לא היה כאן מקום בכל הרחוב מרוב אנשים. אז חס וחלילה, אל תעשו לא כרצונו, אני רק אומר לכם כי אתם תלמידי חכמים, ואם אתם צריכים משהו להתפלל, שידוך או עניין אחר, אני ידבר בשבילכם עם הרב". במילים אלו נפרדנו, בחמימות אמיתית שהשאירה לנו טעם של עוד.. וסקרנות..

"אני רק אומר לך שאם תצטרך, דבר איתי"...

בליבנו סיכמנו לבדוק את המידע לעומקו בפעם הבאה.

הקשר עם יוני התהדק, ובכל פעם היה מספר בדחילו ורחימו איזה דבר פלא ממורו ורבו, אך לעולם לא העיז לדבר מפורשות בחופשיות, תמיד היה נרתע ונעצר ומפטיר ספק לנו ספק לעצמו: "האמת, כמו שאומר הרב, למה צריך להתעסק עם זה, זה לא עוזר כלום. אבל אני רק אומר לך שאם תצטרך, דבר איתי"...

בפעם השלישית שבאתי, באתי בגפי. החבר לא יכל להגיע. אבל כבר הרגשתי בן-בית, יוני שמר לי מקום מראש והכין את הגמרא שידע שאני לומד, ושוב עבר לילה מרומם, ובבוקר לאחר שנפרדתי מהרב והשטר כבר רשרש בכיס חולצתי בעליזות, ניגש אלי יוני להיפרד ולחש לי בהתרגשות, "חנני היקר תראה, יש לך כנראה זכות אבות או משהו, אבל זה לא משנה הסיבה, הרב ביקש ממני להודיע לך ששבוע הבא בט"ו בשבט, תבוא להיות איתנו במנין של סדר ט"ו בשבט בבית שלו, יש בדיוק מנין עם הרב, אז אם יהיה לך בעיה להגיע תודיע לי, שאני יארגן מישהו אחר".

"לרב יש גם יום הולדת בט"ו בשבט, וכל שנה אנחנו מבקשים מהרב שיברך אותנו במשהו, וכל המנין מקבלים ברכה. כל האנשים קבועים כל שנה, ואף אחד לא מוותר על הזכות הזו. השנה אחד מהמבוגרים נסע לטיפול רפואי כמה חודשים בחוץ לארץ, ויש מקום אחד, והרב אמר לי להזמין אותך במקומו".

ההתרגשות של יוני הייתה ממש מדבקת, אבל לי העסק היה נראה מאוד מוזר. אם זה נכון מה שהוא מספר, למה הוא חי חיי דחק עלובים כל כך, למה לא מבקש ברכה על פרנסה? ומילא הוא, למה בית הכנסת מתקיים בתקציב מגוחך שאין בו אפילו קומץ מינימלי לצרכים בסיסיים של ריהוט, למה הכל כאן כל כך מאולתר בצורה שזועקת מאליה: איפה הכסף..?

ובכלל, אם מדובר בצדיק גוזר כמו שמתאר יוני, איך אין כאן איזה כמה גבירים שיכולים לסדר הכל ברגע, כמו בכל מקום שיש תופעות מהסוג הזה.. משהו כאן מוזר..

 אבל החרשתי. לא רציתי לפגום באווירה החגיגית של יוני, והשארתי את השאלות לשבוע הבא. אמרתי לעצמי, למה לשאול אם אפשר לראות הכל מכלי ראשון.

"רק חנני", הוסיף יוני בדרמטיות: "תזכור את הכלל, לא רוצים דיבורים שלא עוזרים כלום. אתה תלמיד חכם, אז לא צריך לעשות מזה עניין. אתה מבין. רק תזכור".  נפרדנו בלבביות, ובתוכי נולדה סקרנות מהולה בציפייה דרוכה, להכיר מקרוב את העניין ולנסות לפצח את החידה הסתומה שלא התקבלה על דעתי.

הקדמתי לבוא לבית הרב יגאל. לא הייתי שם קודם, וכבר מחזית הבנין יכולתי לשער שמדובר בדירה שאין בה חשש מותרות. דירה בקומה ראשונה, בבלוק דירות ארוך וצר. בפתח הבית קיבל אותי יוני בעיניים בורקות, כשהוא מעתיר עלי כדרכו שירות ותשבחות, ובעיקר מילות התפעלות אינסוף, על כך שזכיתי להיות כאן בערב הזה..

סלון הבית הקטן היה חדר שלא ראו בו קירות או כל פריט אחר. הכל היה מרופד בספרים מהרצפה עד התקרה, בארונות, מדפים, ארוניות, בגדלים וצבעים שונים. ספריה עשירה בכל טוב, מרשימה בגודלה והיקפה, עד שנראה לי שגם בספריה של הישיבה לא היה עושר גדול כל כך של ספרים, ראשונים, אחרונים, שו"תים של הלכה מכל הבא ליד, ספרי מחשבה, קבלה, הכל בכל מכל כל.. כולם היו משומשים כדבעי. יש כאן מישהו שפתח את כולם לפחות כמה פעמים, ציינתי לעצמי בשקט כמסקנא ראשונה של פרי מחקרי המאולתר. הבנתי שלפחות בכל מה שנוגע לנושא של העיון, יוני כנראה צודק. מדובר באיש ספר, ללא ספק.

אלא שכעת התגברה תמיהתי שבעתיים. אם אכן כוחו גדול, מה פשר המצב הדלוח (לא הייתה לי מילה טובה יותר) שכל הסביבה מתקיימת?

סביב השולחן כבר ישבו המוזמנים, שכללו בעיקר שכנים מבוגרים מהבלוק, שניים ממתפללי בית הכנסת, יוני ואני.

שלוש צלחות חד פעמיות פשוטות ועליהן כמה סוגים של פירות

על השולחן של סדר טו בשבט, נחו בשלווה שלוש צלחות חד פעמיות פשוטות ועליהן כמה סוגים של פירות ופירות יבשים, חבילת שימורים של זיתים ולצידה שמן זית, וקלמנטינה גדולה בלתי מקולפת.

תהיתי אם יש בכל התקרובת כדי חלוקה לקהל שהתקבץ סביב השולחן, ובעודי תמה, הבחנתי ביוני התומך ברב בדרכו מחדר השינה אל שולחן הסדר.

הרב יגאל, היה אדיב כדרכו, ולפני שהתיישב במקומו עבר בין כולם ולחץ את ידינו בלבביות נעימה, והתיישב בראש. בלעתי בשקיקה כל תנועה, כל ניד עפעף, מה סודו של היהודי היושב בראש השולחן?

לאכזבתי, לא קרה שום דבר מיוחד שיכולתי לציין כמשהו חריג הראוי לציון. הוא קילף את הקלמנטינה, פרס אותה לפלחים והחל לחלק פלחים בצירוף עם זית מהקופסא כשכל מנה מכניס בתוך כוס חד פעמית ושולח לפי סדר היושבים. "נעשה ברכה", ציין בקצרה.

כשגמר לחלק עשינו ברכה, ושוב חזר לשרור שקט. "אפשר לאכול עוד פירות אם רוצים. יש כאן בשפע כל מיני סוגים" אמר. הוא קירב אליו את צלחות הפלסטיק, והחל לפרט את סוגי הפירות והפירות היבשים שהיו על השולחן, כשהוא מעניק לכל פרי בפני עצמו תשומת לב מלאה והתייחסות מדוקדקת ומפורטת, אשר כוללת את היתרונות הייחודיים שמאפיינים את הפרי, ודברי שבח וקילוסין, משל היה כל פרי - חתן בימי שמחתו.

"אנחנו חיים בדור של שפע"... נמשכה הסאגה, "יש לנו שפע של סוגים של פירות, אנחנו יכולים להשיג אותם בקלות, לא יקר. פעם רק לעשירים מופלגים היה כזה שפע של סוגים. היום הכל נהיה בשפע. כל הדברים הכי משובחים משיגים בחנות ליד הבית. והכל סחורה טובה, סחורה טריה ומשובחת של ארץ ישראל. צריך להודות הרבה על השפע שיש לנו. אפילו מי שלא אוכל צריך להודות על השפע שהקב"ה משפיע עלינו, אם מישהו מקבל כזה שפע של פירות ולא אוכל, זה בעיה שלו, אבל הוא צריך להודות ולברך על השפע".

המילים הפשוטות והאמיתיות כל כך, היו כמשב רוח רענן עבורי. פלא חדש ולא מוכר..

הוא צודק. אמרתי בליבי. יש כאן כמה וכמה סוגים של פירות. כל סוג יש לו איכות אחרת, ויש טרחה לגדל אותו ולהשיג אותו, והנה יש לנו כאן כל כך הרבה. יש כאן באמת שפע אמיתי.. זו אולי הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב לעובדה של קיום השפע סביבי.

"אבל זה יש לנו כל השנה, המשיכו המילים להדהד באוזני, אז מה מיוחד בטו בשבט שאנחנו חוגגים? מה אנחנו עושים מיוחד בראש השנה לאילנות? אתם יודעים מה מיוחד? כי בטו בשבט אין שום פרי על העצים! אנחנו לא רואים על העצים את השפע של הפירות. רק רואים פרחים קטנים שבהמשך אולי יגדלו פירות שם. אז בעצם על מה החגיגה אם אין פירות" - "נחכה שיצאו הפירות ואז נשמח?".. שאל הרב יגאל בניגון רטורי, שהסגיר את העובדה, שהשאלה כנראה מוכרת למשתתפים משנים עברו..

כותב השורות חנני ברייטקופף עם מורו ורבו הגאון רבי הלל זקס זצ"ל

ט"ו בשבט זה חג ששמחים על הבינתיים

"ט"ו בשבט זה חג ששמחים על הבינתיים, על התהליך שקורה בדרך לאן שאנחנו רוצים להגיע. לא מסתכלים רק על הסוף ומחכים להודות ולשמוח בסוף. אם נחכה נפסיד את כל הזמן באמצע, נפסיד את הזכות לראות את החסד של הקב"ה, שמצמיח לנו לאט לאט את הפרי. אנחנו רוצים כל הזמן להודות, לשבח לפאר ולרומם, על כל דבר טוב שהקב"ה עושה לנו..  בטו בשבט אנחנו לומדים להודות ולשמוח על כל דבר שהקב"ה נותן. כל שלב שאנחנו רואים שקורה בעץ, גם אם עדיין זה לא השלב שאנחנו מחכים לו, שיצא הפרי, עדיין, אנחנו שמחים עם מה שקיבלנו בינתיים".. 

וכך המשיך הרב לדבר באותו הלך רוח, ברמיזה על המאורע הנוסף של יום ההולדת שלו, על השפע של השנים שהקב"ה זיכה אותו, וכמה צריך להודות על כל יום ויום שאנחנו זוכים לחיות כאן בעולם של הקב"ה, ולקבל את כל השפע שלא נגמר לעולם..  וכך המשיך למנות באוזנינו את תפילת ההודיה האישית שלו, שהייתה מורכבת מהמוני פרטים שמעולם לא חשבתי לציין אותם לעצמי כמשהו שמודים עליו, שהרי לכולם יש אותו.. זה רגיל...

כך על קורת הגג, והספרים, והאוכל, ובית הכנסת, והשכנים הטובים, והזכות לגור בארץ ישראל, והבריאות, והתורה, והכוח לראות ולשמוע ולעסוק בדברי תורה, ולעשות את עבודת השם, וחסד עם אחרים, ובכלל כל המצוות..

הגישה של הרב יגאל, חשפה בפניי עולם אחר לגמרי, עולם מפוקח מלא חן ושמחה, עולם של הודיה ותחושת שפע עצומה, שהזינה כל תא ותא בגופי. מעולם לא הרגשתי מוקף בשפע ושמחה וסיפוק כמו ברגעים ההם..

הרב יגאל, המשיך וציין כל אחד מהמשתתפים, כמה טוב שהוא כאן, כמה הוא מוסיף לשמחה שלו שהגיע, כמה הוא מודה לו, והוא מברך אותו שנזכה להיות יחד עוד הרבה שנים ביחד, שנים יפות נעימות וטובות.. ואז הוסיף: "אולי כבודו רוצה משהו מיוחד, בכבוד, זכות בשבילי היום, עת רצון, מה עוד צריך כבודו?".. היושב לימינו, יהודי שענה לשם אזולאי ענה ראשון: "כבוד הרב רק בריאות".. והרב יגאל מחרה מחזיק אחריו: "הו אזולאי, בריאות הכי טובה שיש, בריות גופא ונהורא מעליא, כל השנה תהיה בריא וחזק, בלי שום נזק חלילה, וגם למרגלית שתהיה בריאות שלמה וכל הכאבים יעברו ברגליים, וקווי ה' יחליפו כוח ילכו ולא ייעפו אמן כן יהי רצון", וכל הקהל ענה אמן ואמן בקול רם, כסיומת משלימה לברכה המדויקת שקיבל. ביטוח לשנה...

כך עבר אחד אחד, מודה משבח, ומברך לפי הצורך.. יוני ישב לידי. סקרן הייתי מה יבקש. בעיניי פרנסתו היא הבקשה ההכרחית ביותר כרגע. נשמעת לי הכי דחופה בדחיפות שאין דומה לה. מה עוד הוא יכול לבקש אם לא להביא טרף לביתו - לתשעת גוזליו היקרים לליבו. הרב עוד לפני שבירך את יוני שורט מאני, הפליג במילות הודיה ארוכות ומפורטות, כמה הכרת הטוב יש לו ליוני, כמה הערכה עצומה, על המסירות ועל העזרה ועל העול שהוא לוקח על עצמו. הרב יגאל פירט במשך דקות ארוכות לפרטי פרטים את תשומת הלב של יוני לדברים שהוא צריך וכמה הוא חייב לו ממש את כל חייו. היה ניכר כי הפירוט לא נוצר מתוך מאמץ, זה משהו שכנראה מדובר גם כל השנה..

ויוני, הוא לא יודע את נפשו מרוב אושר... עיניו זולגות דמעות.. מורו ורבו הנערץ, מרכז חייו וכל עולמו, מכיר בטובתו, מביע את ההודיה העמוקה כלפיו, ומביע את ההכרה וההוקרה בעזרה ההכרחית עבורו בחייו, נדמה היה באותם רגעים, שאין שום יכולת להוסיף לו משהו בחייו שיכול לתת לו אושר גדול מהאושר שהוא חווה ברגעים אלו.

בתוכי הרגשתי צורך קצת 'לנער' אותו..לעורר אותו לרגע החשוב הזה, שידע מה לבקש ולנצל אותו נכון.. עת רצון, תבקש פרנסה טובה.. לחשתי לו בליבי, יוני יקירי, זו לא העת לשגות ולהתמוגג מאושר.. זה אפשר אחר כך.. נצל את הרגע..

ובדיוק כפי שחששתי מלכתחילה, כשהגיע הרב לשאלה מה ירצה יוני להתברך, היה יוני עטוף שרעפי אושר עד שלא מצא ממש צורך לבקש בכלל משהו להתברך.. הרב יגאל המתין לו קצת לשמוע מה בפיו, ואני כבר חשבתי לענות במקומו.. מה הבעיה להגיד פרנסה טובה? מה הוא חושב כל כך הרבה..? אבל כנראה, כאן, בבית הקטן בבלוק השיכון המיושן, דברים מתנהלים אחרת...

"הרב", אמר יוני לבסוף, "רק ברכה שנזכה תמיד לראות את השפע שיש לנו ולשמוח! שנזכה לשמוח ולהיות בהודיה לקב"ה על זה.. שפע לנו ולכל ישראל"..

הרגשתי לוחם צדק, שעומד להושיע את הדל והאביון מחרפת העוני שלו.. שפע לכאן שפע לשם, צריך תכל'ס כסף לקנות אוכל לילדים...

בעיקר תמהתי בליבי על הרב יגאל, שהתגלה לי הערב כאדם משכמו ומעלה, שבאמת מרגיש הכרת הטוב ורצון להחזיר ליוני אפילו משהו קטן מכל מה שחייב לו, למה הוא צריך לשאול אותו בכלל? מה, הוא לא יודע מה מצבו הכלכלי..?

 מה זו ההתעלמות הבוטה הזו מהמצב הכלכלי של יוני, מה זו ההיתממות הזו? כאילו לא ברור מאליו מה הוא צריך? התמיהה הולידה בתוכי זעם של ממש.. מישהו צריך להגיד את זה.. זעק קול בתוכי.. יש גבול לשטויות... לא אזרתי כבר כוח לעצור בעצמי, ולמרות שלא פציתי את פי עד לרגע זה, מצאתי את עצמי מסנן בקול רם: "פרנסה טובה"... "הוא צריך פרנסה כבוד הרב, תברך אותו בפרנסה בשפע"...

לרגע נבהלתי מההתפרצות שיצאה מתוכי, אבל הזעם נרגע.. סוף סוף מישהו מדבר כאן לעניין חשבתי לעצמי, והמתנתי לשמוע מה תגובת הרב שסוף סוף מישהו השמיע לו את האמת הפשוטה, ללא כחל ושרק.

רק לאחר שני רגעים, הבנתי את גודל הנזק..

"כבשתי פני בשולחן והמתנתי בסבלנות שהאדמה תבלע אותי או משהו בדומה"

מבטי התמיהה של יוני ושל הרב, התחלפו בניסיון נפל לכבוש צחוק כבוש שעלה ללא מעצור והחל להתגלגל ברחבי הסלון עמוס הספרים...

המבוכה הייתה בלתי נתפסת. ידעתי שאיש לא מתכוון חלילה ללעוג לי, אבל הבנתי שכנראה ההתפרצות שלי הסגירה תפיסה שבעיניהם היא נתפסת כתפיסה מאוד משעשעת... לא פחות.. אפשר לחשוב מה משעשע בזה? אולי הם אנשים טובים, אבל מישהו צריך גם קצת לאזן אותם מבחינה כלכלית.. שיצחקו... לא איכפת לי... אני רוצה לראות מה הרב יגאל יענה על מה שאמרתי אחרי שיירגעו כאן העניינים...

כבשתי פניי בשולחן והמתנתי בסבלנות שהאדמה תבלע אותי או משהו בדומה.

הראשון שהתעשת וחיבק אותי בחום, משל מצא גור חתולים בודד בקרן רחוב חשוכה בקור מקפיא, היה יוני אהובי..

"אההה.... השיב לעצמו את נשימתו הסדירה... "רבי חננאל, חלילה, הצחוק לא קשור אליך, חס וחלילה"... "רק שהרב רוצה לברך אותי שיהיה לי מה שאני צריך, מה שהכי חשוב שיהיה לי  לשנה הקרובה... אז זה היה קצת... קצת הצחיק אותי שאמרת על הפרנסה בשפע.. כאילו שחשבת שזה מה שצריך ברכה"..

בפנים קפואות וטון ענייני לחלוטין, שאלתי: מה מצחיק שאתה צריך פרנסה? כולם צריכים פרנסה, יש לך תשע ילדים בבית, צריך פרנסה לפרנס, לא?

חשתי שהוא ממש מתאמץ להתייחס לדבריי ברצינות הראויה שבה הצגתי אותם, אך המאמץ היה בולט מידי..

"רבי חננאל, אתה מכיר אותי קצת, לא? אני חסר לי פרנסה אתה חושב? הילדים שלי אף פעם לא הלכו לישון רעבים, ברוך השם אמא שלי איתנו ויש לה קצבה שיש לנו אוכל כמה שצריך... והבגדים, כולם מסודרים תמיד, פה השכן עובד במיחזור של הבגדים עם השכנים, יש לי כל כך הרבה, שאני מחלק לפעמים גם לילדים של אחותי, זה בגדים במצב מצוין, לפעמים ממש חדשים. אם נופל ממש חדשים, אנחנו עושים כזה שהחיינו שכל הבלוק שמח.. אני משלם לו גלובאל לפי חורף וקיץ, כל פעם מאה. מזומן. והכל בסדר.

"גם חשמל לא יקר, בחורף קל לחמם את הבית, ואם לא רוצים חימום, אמא שלי יודעת לעשות לכל ילד כמו שהוא אוהב, מחממת אותו גם עם הנשמה, שום תנור לא יודע לעשות את זה ככה.. רק היה לי ההוצאה של הספרי לימוד כל שנה והמחברות, אז הילדים שלי, שכולם מבורכים מהרב, חכמים וחרוצים, בלי עין הרע הלוואי על כל עם ישראל, חשבו על רעיון בבית ספר, והם מתארגנים כל שנה עם הילדים של הכיתה מעל ולוקחים ממישהו שאפשר למחוק לו את הספר, נותנים לו כמובן משהו, וזה מסודר. הרב בירך את כולם, באים כל הזמן להיות עם הרב, בלי עין הרע אף פעם לא חולים, לא חוזרים עם בעיות, ברוך השם הילדים הכי טובים בבית ספר.. עושים כל פעם יום אחד בחופש יום של ספרים, מארגנים הכל ביחד עם אמא שלהם, תאמין לי הכל נראה כל כך יפה שאתה לא רואה אם השתמשו בספר פעם.. הם עוזרים אחד לשני, חברה'מנים"...

וכך ממשיך יוני שורט מאני לפרוט באוזניי ובאוזני המסובים, את חייו השופעים ואת הדרך שבה כל הוצאה כספית הכרחית לכאורה, הופכת לאתגר יצירתי מלא שמחה ושפע שמוליד פתרון מושלם רק בלי כסף, או במחיר סמלי לחלוטין...

אם לא הייתי שומע באוזניי, ומתרשם מהכנות וההתלהבות שבהם הדברים נאמרו, לא הייתי מאמין שתופעה כזו אפשרית.. אבל זה קרה מול עיניי.. יושב לידי אדם, שמשכנע אותי שלמרות שיש לו אפשרות לבקש כסף רב, הוא לא צריך.. הוא רוצה ברכה מהרב – רק על משהו שהוא צריך.. הוא רוצה רק להמשיך לשמוח ולהודות על השפע בחייו...

לא הסכמתי לקבל את ה'קירקס' שמתחולל מול עיניי.. שאלתי בכנות – את האמת, יוני, לא היית מעדיף במקום כל הבלגן הזה, שיהיה לך פשוט כסף לשלם בכסף מה שצריך, ואז לא צריך את הטובות של השכן מהמיחזור, ולא לעשות יום של מחיקות בחופש הגדול... למה לא? למה אתה מעדיף ברכה שמשאירה אותך כל הזמן בצמצום ובצורך לפתח רעיונות להסתדר בלי? לא עדיף עם..? שאלתי בכנות.. מעולם לא הרגשתי מצוקה כל כך משמעותית בהבנה של אנשים..

זה כאב לי..

 בעיקר כאבה לי העובדה, שאני לא מסוגל לעשות את זה. למרות שאני רואה שזה אפשרי, לא הייתי בוחר בזה בעיניים פקוחות מלכתחילה. הייתי חייב להבין מה מסתתר כאן, שאני לא מסוגל לראות.

יוני הפנה מבטו אל הרב יגאל, שהשיב לו מצידו במבט דומה. כאילו שאלו ביניהם ללא מילים: 'מי יקח על עצמו להסביר ל'קשה ההבנה' שנפל לכאן, את האמת הפשוטה'...

לבסוף פתח הרב ושאל שאלת פתיחה.

"תראה כמה זה פשוט, כמו שדיברנו על טו בשבט, שמתעוררים לראות כמה יש. אבל אתה חושב זה חידוש תורה נחמד, שלא קשור לחיים. מה יקרה אם תיקח את זה ממש לחיים?.. מי נפטר בטו בשבט אתה יודע?"

"הרב", פתח יוני ואמר, "רבי חננאל הזה הוא אשכנזי, בחור טוב, תלמיד חכם אבל אשכנזי, הם לא שרים את הפיוטים. הוא לא מכיר את הפייטנים שלנו"..

אתם שרים את מזולזלת?

"חנני", פנה אלי יוני, רק כדי להבטיח שהנחת היסוד שהניח אכן מוצקה דיה, "אתם שרים את "מזולזלת"? מכיר את הפיוט?"

 חייכתי בהתנשאות קלה, ועניתי בשלילה מובהקת.. כאומר: מה זה השירים האלה, ולמה שנשיר שירים כאלה? לא אמרתי כלום, ומשום מה זה התפרש כרצון מצידי לשתף פעולה ולהכיר את מה שהוא שאל..

"אז נלמד אותך יעיוני, בא תלמד".  "תהיה מרוקאי כמה דקות, תראה מה זה"..

לא כזה גרוע... צחקו המסובים, והרב יגאל פתח כשכולם מצטרפים אליו בניגון קצבי כלשהו..

לא הכרתי את הפיוט, ולא הרגשתי שום תחושת החמצה על חוסר ההיכרות איתו, גם לא לאחר ששרו אותו בהתלהבות כל הקהל הקדוש..

"מי שחיבר את ה'מזולזלת' היה חכם סאלם, ויש לנו מסורת שנפטר בט"ו בשבט, ונפטר בסיפור של מסירות נפש, אולי הרב יספר את הסיפור על חכם סאלם, זו דוגמא טובה, שרואים את ההבדל אם אתה באמת חי את מה שאתה מבין ולומד או שאצלך זה עוד לא ...

אז ככה..

חכם סאלם היה גדול מאוד באותה תקופה, משורר בחסד עליון, צדיק ותלמיד חכם מופלג, איש ספר, קדוש וטהור ומקובל אלוקי, שכל בני עירו הכירו בו שהיה מלומד בניסים, היה כבן לפני אביו. כל היוצא מפיו – כך היה. באותה תקופה, המושל בעיר של חכם סאלם, החליט שהוא צריך סכום כסף אדיר, והוציא הוראה לקהילה היהודית של העיר, שבתוך שלושה ימים יביאו את הסכום, ואם לא יתנו לו את כל הסכום בדיוק, הוא ייתן הוראה לתושבים של העיר בגיבוי הצבא, שיכנסו לקחת בכוח כל מה שיש, ויתן להם היתר לפגוע בכל יהודי ויהודיה בכל הדרכים, ומי שיתנגד דמו מותר.

הקהילה הייתה עניה ומרודה בלאו הכי, ובחשבון זריז גילו שגם אם יתנו כולם את כל רכושם לא יגיעו לעשירית מהסכום המופלג, והבינו כי כלתה עליהם הרעה, ובשלושה ימים לא יספיקו אפילו לשלוח שליחים למגבית מאחיהם בערים אחרות. באו פרנסי הקהילה אל חכם סאלם שנחרד לשמוע את הגזירה האכזרית, שפירושה המיידי היה התרת דמם וכבודם של כל היהודים בעירו.

 יום חלף, וחכם סאלם עודנו בשקו ותעניתו, שערי רחמים נעולים... ביקש שיאספו מנין בביתו מתלמידיו ונתן לפניהם סדר תיקון מיוחד, במשך כל אותו הלילה. אך הבוקר עלה, וחשכת הגזירה בתוקפה עומדת, ואין עצה ואין תבונה.. יום השני לגזירה, ולא הסכים לטעום מאומה, וטיהר עצמו בסילודין ועשה מה שעשה, לשמוע מאחורי הפרגוד על מה חרי האף הגדול הזה.

סגור החכם בחדרו לבדו, וכל הקהל סובבים את ביתו, בחרדה ובייאוש, מי יודע מה ילד יום, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? שעות ארוכות עמדו הקהל מחוץ לביתו של החכם, תוך שהם קוראים פרקי תהילים פסוק בפסוק בקול גדול אנשים נשים וטף אשר גורל אכזר מרחף מעל ראשם – ואם אפילו חכם סאלם לא יכול לעזור, הרי זה כלו כל הקיצין ואנה יבואו וילכו...

סוף סוף, לקראת הערב, נפתחה הדלת .. זקני הקהל שעמדו כל העת צובאים על דלתו, מיהרו להיכנס אל הקודש. חכם סאלם היה חלש וחיוור כסיד, אך לא מן התענית.. הוא יצא מפתח ביתו שם עמדו צפופים מאות רבות אנשים נשים וטף. היה זה בדיוק ליל טו בשבט.. הוא הרים את ראשו אל השמיים, פרס את ידיו הקדושות כלפי מעלה ואמר בקול רם שישמעו כולם:

"ריבונו של עולם, אתה קבעת את היום הזה ראש השנה לאילן, ואנחנו בגלותנו, רחוקים מארצנו ומעיר קדשנו, לא יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ, ובכל זאת עומדים בסכנת כליה ושיסוי וביזוי שאין כמוהו. ולמה נגזרה הגזירה עלינו בראש השנה הזה? יודע אני כי כמו הסיבה כל החורבנות והגלות שלנו, הכל בא על זלזול שלנו זה בזה וכאן הקטרוג בא מזלזול בעיקר במי שנקראת עיקרו של בית, שהם האילנות שמצמיחים את ילדינו – הפירות, והוגדשה הסאה במשהו שקרה כאן אצלנו..  ומידת הדין תובעת עלבון שפיכות דמים..

והנה עומדים כאן הצאן הקדוש הזה לפניך בתשובה שלימה, וחלילה לי שלא אהיה מטיח דברים חס וחלילה, רק הרשה לי לומר לפניך דיבור אחד, ואבקש עליהם, על בניך אהובך, אבקש עליהם רחמים, שהרי כנסת ישראל שקראת לה אחותי רעייתי יונתי תמתי, עומדת לפניך כבר יותר מאלף שנים, חיה בביזיון, מזולזלת עד עפר בידי רשעים אכזרים, ואם אין אתה פודה אותנו עדיין כמו שהבטחתנו, איך ניתפס בעוון זה ונידון לכליה? ואף אם מידת הדין מתוחה גם אומר לפניך דבר אחד:

חכם סאלם ! חכם סאלם ! 

שהרי אם לפייס מידת הדין באת, הרי מן הדין, רק עלי הייתה חובת מחאה, ואם פשעתי אני ונהגתי שלא כדין, מה עשו עמך צאנך, מה חטאו ומה פשעו, שאף לא ידעו, ואיך נותן הדין שייתפסו כולם בעווני שלי? האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף..?

ריבונו של עולם.. בשלי הסער הזה, אנא ריבונו של עולם, תהי נא מידת הדין פוגעת בי, ולא תפול שערה משערות ראשם של בניך בידי השפלים, תהיה נא מיתתי כפרת כולם ונשמתי לצור קוני תברך צור דר עליה"...

דממת מוות שררה בקהל. רגע של הלם בלתי נתפס. האם שמענו נכונה? האם אכן הבנו מה אמר כרגע חכם סאלם אור עינינו, אבינו רועינו?...

לא חלפו רגעים בודדים, ורחש נשמע מתוך הקהל. קול אישה נשמע מתוך ההמון.

"חכם סאלם"! "חכם סאלם"... 

בימים כתיקונם, לא הייתה אפשרית מציאות שאישה תפנה אל חכם סאלם, קל וחומר לא בצורה כזו לפני כל בני הקהילה היות שהיה פרוש כל ימיו, לא דיבר עם נשים ולא התבונן מעולם בצורת אישה.

אך כעת הכל היה שונה. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, לא עת לחשות..

הייתה זו יהודית הכובסת, אשר נפגעה שנה קודם כשהחליקה בנהר, ושברה את רגלה, ומאז הפכה לשבר כלי, שכן לא יכלה לכבס כבר, בהיותה צולעת על ירכה, וכאילו לא היה די בזה, לפני כמה חודשים, הגיע בעלה איש בליעל וערל לב, לבית הדין של העיר וביקש לגרשה מעל פניו, בטענה שאינה מכניסה את מה שהיה רגיל, והוא לא צריך אותה יותר, ונימק עוד את בקשתו והוסיף שאיננו חפץ באישה צולעת, והוא מבקש שיסדרו ביניהם גט גירושין.. כששמעה זאת יהודית, נשבר ליבה בקרבה וזעקה בקול מר לפני בית הדין, איך יסכימו להשאיר אותה כך, והיא הייתה תמיד נאמנה ומסורה בכל ליבה לביתה ואם לא די שנפגעה ברגלה, איך יתנו יד להשליך אותה ללא משען ומשענה? אך לא נשמעו זעקותיה ופסקו הדיינים שאפשר לגרשה, אלא שראוי להמתין תקופה לראות שמא תהיה תרופה למכתה.. והייתה באה יום יום לבית הדין וזועקת מקירות ליבה, עד שהיו הילדים מתקלסים בה, ומחקים את קולותיה השכם והערב והפכה ללעג וקלס, שבר על שבר עד שכמעט נטרפה עליה דעתה מצער וייסורי נפש.

כל הקהילה ידעה על הסיפור. אך חכם סאלם לא ידע. זה היה בבית הדין, והוא לא שימש בבית הדין כלל.

"לא אתה חכם סאלם, אתה לא ידעת.. יש כאן כאלה שציערו אותי, ביזו אותי עד עפר, גם הבעל שלי כאן שלא רוצה אותי, והלב שלי נשרף מבפנים, יום יום ושעה שעה, והחיים שלי גיהינום, וכל יום אני בוכה מעומק נשמתי, וכולם צוחקים הילדים וגם מבוגרים, ואמרת שזה בגלל שעשו כאן ככה, אז חכם סאלם, אני רק רוצה להגיד ולבקש ממך, וכולם כאן יהיו נא העדים שלי שאמרתי את הדברים האלו. אני אומרת ככה:

 אני יהודית הצולעת שהפכה להיות לעג וקלס כבר כמה חודשים כאן בעיר הזאת, אני נשבעת לכולם שאני עכשיו מוחלת בלב שלם וסולחת בלב שלם לכל מי שציער אותי, וכל מי שעשה לי מה שעשה, וגם לבעלי שהתנהג אלי ככה, אני נשבעת לכולם – אני סולחת על הכל ! מחול לכולם ! אין כלום.. לא כועסת ולא שום דבר...

 ואם חלילה בגלל שציערו אותי הייתה הגזירה, אני מתחננת לפניך חכם סאלם, אתה איש קדוש, תבקש בשמיים שיקחו אותי חכם סאלם ! אני בין כה וכה לא רוצה את החיים האלו ! הלוואי ויקחו אותי ! שיקחו אותי כפרה על הכל ! אני נשבעת לכולם שאני מוכנה שיקחו אותי, אבל אתה, אתה חכם סאלם הקדוש תישאר חי לעולמים!"...

שמע חכם סאלם את דבריה המזעזעים של יהודית, ופרץ בבכי ללא מעצורים.. יבבות נוראות עלו מגרונו, והיו היבבות הולכות ומתפשטות בקול הולך וגובר עד שלא נשאר לב אחד שלא נרעד ונחרד וגעו כל הקהל בבכי מר, בכי של חרטה עמוקה, בכי אמיתי של צערה הנורא של יהודית הכובסת האומללה, האחות שלהם שסבלה מהם כל כך הרבה, והיא למרות הכל מוכנה למסור את נפשה עבורם, בכי של יאוש ובלבול מפני הבאות, בכי של אימה וצלמוות, בכיה גדולה ומרה..

לאחר זמן מה, חכם סאלם, שב לחדרו.

איש מהקהל לא ידע מה בדיוק קורה, ומה המסקנה מהערב הנוראי שעברו כל הקהל. המתח המשיך לרחף כעננה שחורה ומעיקה, בדאגה וחרדה מה ילד יום..

בחדרו ישב חכם סאלם, והתכונן ...

הוא ישב וכתב שלושה עותקים מקלף בכתב ידו, בכולם אותם המילים בדיוק. מילות ההשלמה לשיר שכתב עוד קודם לכן ולא סיים.. את  העותק הראשון שם על לוח ליבו בקפל בגדו, את העותק שני ביקש למסור ליהודית הכובסת שתשמור אצלה בזמן הקרוב, ועותק שלישי ביקש שישליכו בחשאי בחצר ארמונו של המושל האכזר.

מזולזלת, בנבכי ים – אני אורה לנעתמים

לאחר שסיים את הכנותיו, קרא לתלמידיו הקרובים והכין אותם לבאות. "בניי אהוביי, אני נפרד מכם, אך נשאר גנוז בכל לב אשר תפעם בו שירתי, מילות רוחי אשר אשאיר אחרי בעולם הזה.

"זכרו את היום הזה תמיד יקיריי, יום טו בשבט, ותקבעו אותו תמיד, שיהיה יום של הערכה ושמחה במה שיש לנו מאת הבורא, כך הוא התיקון למצב של הזלזול וההתעלמות מהשפע והטוב שיש לנו, ובזכות זה ירחם עלינו מלכנו וישיב אותנו ממצבנו הנורא כיום הזה בהיות כנסת ישראל מזולזלת בין העמים וכשנתקן את הזלזול במה שיש לנו, ונכבד את האילנות שבבתינו הלא הם נשותינו, בזכות זה נזכה לישועה, לראות שוב את תפארתנו כימים מקדם בעיר קודשנו כלילת יופי משוש כל הארץ ירושלים ההומיה תהיה לירושלים הבנויה יפהפיה...

ועתה, אל תיראו, כי במותי, תתבטל מעליכם הגזירה. תהיה מיתתי כפרתי, וכפרה על כל עם ישראל.. זכרו גם את יהודית הצדקת שעוררה רעש גדול בשמים ובזכותה ניצלנו, שמחלה בכל ליבה, על הזלזול והלעג שהיא צולעה וזועקת בהמיה, והיא תזכה בדרך נס לישועה ורפואה שלימה ותקום ותלך מחר בבוקר כרגיל בבריאות שלמה, והמושל שזמם לפגוע בבני עמנו, ברשע ושנאה, אל אלוהי הרוחות יפקוד את רוחו, ויתפגר בביזיון כשם שזמם לעשות לצדיקים חפים מכל עוון ופשע".

"הנה אהוביי", סיים חכם סאלם את דברי פרידתו, "תראו ותבחינו כי באו ללוותיני דויד מלך ישראל ופמלייתו, הוא המלך המשורר לפני כסא הכבוד שירות ותשבחות, והריני מצטרף עמהם, לעמוד לפני בוראי, עוד לפני שתעלה השמש"...

קרא חכם סאלם קריאת שמע והתוודה, וסימן לתלמידיו להתחיל הנוסח כראוי לגוסס. והוא, הוציא מבעד לגלימתו את הקלף שהניח על לוח ליבו, וקרא בו מילה במילה, כשמילותיו המצמררות מקבלות משמעות כפולה ומשולשת לאור הנסיבות.. וכשסיים קרא שוב את מילותיו האחרונות:

מזולזלת, בנבכי ים – אני אורה לנעתמים,

ואם הורד, זמן עדיים – אני ישר אני תמים...

אני הוא חי, אני קיים – לעולמי עד ולעולמים...

אני אפקוד שאר צאני – וצולעה והומיה,

ויבואו לארמוני – ותשכון שם יפהפיה,

ונשמתי לצור קוני – תברך צור דר עליה...

ויצאה נשמתו במילים: אני הוא חי אני קיים לעולמי עד ולעולמים...

חכם יגאל סיים את סיפורו, ואני נותרתי פעור פה, מנסה להבין ולעכל את משמעות הדברים.. "חכם חנני, אתה מבין?" שאל קבע חכם יגאל.. כאילו קרא את מחשבותיי.

"אם אנחנו לא יודעים לראות מה יש לנו, מזלזלים במה שכבר השגנו, במה שכבר בידינו, ורק מחפשים מה עוד, מה יעזור כמה שיש לנו? אנחנו לא רואים את זה ולא יכולים לשמוח בזה.. אבל אם אנחנו לפחות פעם אחת בשנה מרגילים את עצמנו לראות מה יש לנו, לומדים לשמוח על התחלה של משהו שצמח על העץ, פתאום מתברר שיש לנו שפע מאוד גדול, ואנחנו מודים ומהללים דר עליה, אז אף פעם לא מרגישים שחסר.. ולכן אם צריך משהו, אנחנו תמיד נמצא את הדרך לגלות את השפע שכבר יש לנו, ואז העניינים מסתדרים בדרכים מופלאות של השפע האלוקי שממלא אותנו כל הזמן בשמחה וסיפוק". "עכשיו תגיד לנו: מה הברכה שאתה באמת רוצה לטו בשבט?"...

באותו הרגע, הבנתי הכל. לא היה לי ספק כלל. זה היה מובן מאליו. רק שפע ושמחה בשפע והודיה על השפע... כל השאר יסתדר.. לא היה לי ספק קל שבקלים...

מידי פעם אני נזכר באותו ליל ט"ו בשבט, ועד היום מהדהדים באוזניי מילותיו הפשוטות והמופלאות ששינו לטובה את אחת התפיסות המשמעותיות בחיי, של חכם יגאל הקדוש, שכבר נפרד מאיתנו לפני שנים מספר, ונשמתו הגדולה אשר צרורה בצרור החיים, בוודאי משוררת ומברכת יום ולילה -  "צור דר עליה"..

יעקב חננאל ברייטקופף, ט"ו בשבט תשע"ט

תודה לאחי היקר שמעון ברייטקופף על העזרה בהכנת הסיפור





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מדהים !! כל כך נכון  

    מזולזלת

  2. רואים ששמעון עזר לכתוב !  


    • הוא מוכשר לא קטן .. חנני ..  (ל”ת)


  3. בכיתי.. סיפור ענקקק  

    ריקי

    • כאילו שאין נשים שמזלזלות בגברים. המסר ענק, בין לגברים ובין לנשים! (ל”ת)


  4. ווואאאווו  

    נו

  5. יפה ביותר. כתיבה נעימה מאד  

    roni

  6. סוף סוף הליטאים מבינים מה שאומר רבי נחמן  

    ברסלב אמיתי

  7. איזה סיפור מדהים!! גם צחקתי בקול, גם בכיתי, גם עשיתי חשבון נפש עמוק....  


  8. סיפור כל כך יפה  

    משה

  9. הרבה זמן לא קראתי כזה סיפור  

    משה

  10. לקרוא ולהפנים  

    פרומה

  11. סיפור מחזק מאוד..  

    מתפעל

  12. יאללה עוזי רק אתה חסר להשלים את הפאזל.......  (ל”ת)

    נונו

  13. עיתון בשעה טובה בעריכת חנני ברייטקופף סוף סוף עיתון שיתן מענה לדור הצעיר בציבור החרדי מאשר העיתונים שכל התוכן מכור מראש ישר כוח לפריצת דרך לעיתון המחודש תמשיכו כך  (ל”ת)

    יהודי

  14. פרספקטיבה חדשה לחיים  

    אריה

  15. אין על חנני  

    שייקה

    • כולם בישיבה זיהו פצצת כישרון 

      שלמה

  16. אחים נסיכים  

    אוהב ְְְְְְישראל

    • האח ר' דוד 

      מוישי

;